כהן נ' הראל

פסק דין

בפני תביעתה של התובעת כנגד הנתבע, שהינו בעל עסק בשם "מובילי אברהם", לפיצוי בסך 5,000 ₪, בשל ביטול שלא כדין, לדידה, של הסכם לביצוע הובלת תכולת דירתה שנקבעה ליום 29/8/2012.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בעדויות הצדדים והעדים מטעמם בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה, באופן חלקי.

שוכנעתי כי ביטול הסכם ההובלה נעשה על ידי הנתבע שלא כדין, וזאת אך בשל טעות מצידו בכדאיות העסקה.

כידוע, על פי סע' 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, טעות שהיא טעות בכדאיות העסקה בלבד, אינה עילה לביטולו של הסכם.

הנתבע הודה בפני, בעת חקירתו, כי הכיר את הבניין בו הייתה ממוקמת דירתה של התובעת, הקרוי "כיכר קפלן" ואף אמר: "זה ידוע שהבניין עם מעלית קטנה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון, שורה 30).

אינני מקבל את טענתו של הנתבע כאילו אמרה לו התובעת ש"הכל נכנס" (הכוונה לאפשרות הובלת התכולה באמצעות מעלית הבניין – י.ב.), שכן על פי עדותו של העד מטעם הנתבע, מר יעקב מרציאנו, שהחווה בידיו את רוחב "מעלית התריס", הרי שהמדובר במעלית שמכשירים חשמליים בסיסיים, המצויים בכל בית, כגון מקרר או מכונת כביסה, אינם נכנסים לתוכה.

לפיכך, היה על הנתבע, שהוא בעל המקצוע ומחזיק במומחיות הנדרשת להערכת מידת הקושי בביצוע ההובלה, לדעת כי מכשירי החשמל של התובעת לא ייכנסו במעלית, וכי גם העגלה בה עושים שימוש הפועלים מטעמו (כפי שהעיד מר מרציאנו) לא תיכנס למעלית.

בעל מקצוע סביר, המכיר את מעלית התריס המדוברת כפי שתיארה מר מרציאנו, לא היה נוטל על עצמו את ביצוע העבודה תוך ידיעה מראש שיסרב לבצעה ביום ההובלה ללא מנוף, או ללא תוספת משמעותית במחיר עבור הובלה ידנית של הציוד, וכך יותיר את הלקוח בפני שוקת שבורה.

אלא שהנתבע, שהבין כי שגה בהערכת כדאיות העסקה, בחר לבטל שלא כדין את ההסכם בין הצדדים, וזאת כאשר מטלטליה של התובעת ארוזים בארגזים והיא נתונה במובן זה לחסדיו.

לאור העובדה שביטולו של ההסכם על ידי הנתבע היה ביטול שלא כדין, זכאית התובעת לפיצויים על הפרת ההסכם בהתאם לסימן ג' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

התובעת, על פי עדותה שהייתה מהימנה עלי, ועל פי מסמך בכתב שהגישה בעת הדיון, שילמה

3,000 ₪ בגין ביצוע ההובלה שהתחייב הנתבע לבצע.

ודוק, אינני מקבל את טענתו של הנתבע כי אין לקבל מסמך זה כראייה משום שאיננו חשבונית מס כדין, שכן עדיו של הנתבע עצמו העידו כי המדובר במחיר סביר להובלה מעין זו (על פי עדותו של מר מרציאנו, הפועלים (4 במספר) דרשו תוספת של 150-200 ₪ כל אחד) ומאחר ואין חולק כי ההובלה בוצעה בסופו של יום.

לפיכך, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 1,400 ₪ שהוא ההפרש בין המחיר המוסכם למחיר ששילמה למוביל שביצע את ההובלה בפועל.

לעניין הפיצוי בגין עגמת הנפש, הרי שאין ספק שביטולה של ההובלה, שנקבעה לשעה 6:30 בבוקר, ובוצעה בסופו של דבר בשעה 16:00, גרם לתובעת לעגמת נפש ממשית. אלא שאין להתעלם מן העובדה כי המדובר במספר שעות ביממה, ולא ב"צער עמוק" כפי שנקבע בפסיקה לעניין נזק בלתי ממוני.

סבורני כי פיצוי בסך 600 ₪ יהא פיצוי הולם וסביר בנסיבות העניין.

לעניין הדרישה לפיצוי בגין תכולת המקרר שהתקלקלה, הרי שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה ולא הציגה ראיות כלשהן לא לשווי התכולה, ולא לשאלה מדוע לא הקטינה את נזקה ואיחסנה את התכולה אצל קרוב משפחה או שכן (התובעת אף לא ציינה כי הדבר היה בלתי אפשרי).

סוף דבר –

התובע ישלם לנתבעת סך של 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 29/8/2012 ועד לתשלום המלא בפועל.