טענת צד לקנוניה של רעהו עם צד ג' שמכוחה גבה הלה מהם גביית יתר בשל פעולתו לפירעון חובם המשותף

לפנינו ערעור על החלטת בית האזורי מיום כ"ב באלול תשע"ח (2.9.2018) שבה נאמר:

התקבלו תגובות ובקשות הצדדים ביחס לחלוקת הרכוש.

לאחר העיון, מבהיר בית הדין כי בדיון שנערך בתאריך כ"ד באייר תשע"ח (9.5.2018) במעמד הצדדים התקיים הליך גישור שבמהלכו הגיעו הצדדים להסכמות חלקיות ביחס לחלוקת הרכוש, אך הצדדים לא הקנו בקניין על ההסכמות הנ"ל, והן לא אושרו על ידי בית הדין ולא קיבלו תוקף של פסק דין.

כמו כן, גם ההסכם בנושא הרכוש שהצדדים חתמו עליו מחוץ לכותלי בית הדין לא אושר או קיבל תוקף בערכאה כלשהי.

לפיכך מודיע בית הדין לצדדים כי אם עד תום חגי תשרי לא יגיעו הצדדים להסכמות על חלוקת הרכוש, ימנה בית הדין כונס נכסים חיצוני לחלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון בהתאם לקניין שהצדדים קיבלו בפני בית הדין.

לאחר מכן, בתאריך ג' בתשרי תשע"ט (12.9.2018), אִשרר בית הדין את החלטתו על מינוי הכונס לפי הקניין שהיה בפניו.

בתאריך י"א בתשרי תשע"ט (20.9.2019) חזר בית הדין על החלטתו ונימוקו עימו כדלהלן:

הסכם הפשרה שהוצג כנספח לבקשה זו, כמו בבקשה הקודמת, כבר נדחה על ידי הצד השני בתואנה כי חתימת המשיב עליה בשעתו הייתה מתוך תרמית ומצג שווא שהוצג לו.

כבר נכתב בהחלטה הקודמת כי אין כל ערך להסכם גירושין שלא אושר על ידי ערכאה משפטית. הלוא זהו הרציונל שעומד בבסיס חוק יחסי ממון כי אין כל ערך להסכם גירושין שלא אושר על ידי ערכאה שיפוטית. זהו המקרה הקלאסי והמובהק ביותר עליו דיבר המחוקק: אישה שחויבה בקבלת גט; הוצאו נגדה צווי הגבלה בשל סרבנות חוזרת ונשנית (גם בדיון השלישי שנקבע לה לסידור גט עמדה היא בסרבנותה) – וכעת צץ לפתע הסכם פשרה שעניינו לעכב את פירוק השיתוף מחויב המציאות בנסיבות הנוכחיות.

טענת בא כוחה של המבקשת שלפיה מרשתו לא קיבלה בקניין את חוק יחסי ממון – דינה להידחות על הסף. שני הצדדים קיבלו עליהם בדיון את חוק יחסי ממון והדבר גם נקבע בהחלטה שיפוטית שניתנה אז בדיון.

דרישת בא כוחה של המבקשת מהצד השני לאמץ הסכם פשרה עלום שלא אושר על ידי בית הדין, ובאותה נשימה ערעורו על קבלת מרשתו בדיון את חוק יחסי ממון הם דבר והיפוכו: הסכמה בערכאה שיפוטית – לא, אך הסכם פיראטי – כן! אין בכך אלא כדי להעיד על המשך התנהלותה הסרבנית של המבקשת והפעם גם בנושא חלוקת הרכוש.

עד כאן מדברי בית הדין האזורי.

נקדים ונאמר כי לאחר החלטות אלו נעשה הסכם גירושין חדש בבית הדין הגדול, הצדדים התגרשו, והדירה נמכרה וחולקה במסגרת חלוקת הרכוש. כך התייתרו חלקים מן הערעור המקורי. אף על פי כן נשאר הערעור פתוח כיוון שמהחלטת בית הדין האזורי עולה כי ההסכמות (הסכם לתשלום החוב והסכם פשרה) שאליהן הגיעו הצדדים עם עו"ד [ז'] אינן בתוקף כיוון שלא נתקבלו בקניין ולא קיבלו תוקף בבית הדין.

משום כך, גם אחר מכירת הדירה ותשלום החוב נשארה תלויה השאלה של תוקף ההסכם שבו התחייב המשיב לשלם חצי מן החוב, שבעטיו לטענתו נגבו ממנו כספים שלא כדין.

העובדות המוסכמות על שני הצדדים

1. לצדדים הייתה דירה משותפת שהייתה אמורה להימכר ולהתחלק בין הצדדים.
2. לצדדים היו חובות לבנק שעמדו על כ־230,000 ש"ח (180,000 הלוואות וכ־50,000 בגין פיגורים) והבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל ומינוי כונס נכסים למימוש הדירה. אין חולק כי על שני הצדדים היה מוטל לפרוע את החוב הנ"ל. (סעיפים 47–49 בתגובת בא כוח המשיב מיום י"ז בסיוון)
3. בפגישה שהתקיימה בין הבעל, אביה של האישה ועו"ד יוסף [ז'] הוסכם שהצדדים יישאו בחובות בשווה ועו"ד [ז'] ידאג למצוא מימון ביניים לכיסוי החובות ולהסרת איום הבנק. בתאריך י"ד בסיוון תשע"ח (28.5.2018) נחתם הסכם שטו"ר צדוק חתם עליו מטעם הבעל. להלן נוסח ההסכם שנחתם: