טענת עוברת על דת במי שאורחות חייו אינן כדרך התורה

הנדון שלפנינו הוא חיוב הבעל לשעבר בתביעת האישה לדמי כתובתה.

בתיק התקיימו כמה דיונים, נשמעו טענות הצדדים ושמענו עדים. עתה התקבלו כלל סיכומי הצדדים על ידי באי כוחם.

הוצגו בפני בית הדין, גם במהלך הדיונים וגם בסיכומים, שתי תמונות שונות.

האיש מצייר תמונה של אישה אשר חרגה מכללי חיי נישואין תקינים, ואילו האישה מצדה מציירת תמונה של אישה אשר ביקשה לחיות חיים המקובלים בחברה הכללית במסגרת הנישואין, שלא חרגו אלא מצורת החיים אשר ראה הבעל בבית הוריו.

האישה מציירת תמונה של בעל אשר גמר בדעתו לנוכח התנהגות האישה אשר לא הייתה לרוחו ולא עמדה באמות מידה הנהוגות בבית אמו, לסיים את מערכת הנישואין, ולצורך כך נקט במעשים אשר יש בהם סממנים של התעללות נפשית ואולי אף גופנית. היה מתגרה באשתו ולאחר מכן מצלם אותה בעודה מגיבה לנוכח יחסו של הבעל. ואילו האיש מצייר מצדו תמונה של בעל למופת אשר נפגע מהתנהגות אשתו.

האיש מאשים את אשתו ב"שתייה" ובעישון וכו' ולבסוף מתברר שהוא אשר מעשן ושותה וגורר את אשתו לכך.

האיש מאשים את אשתו שלא טבלה במקווה, ולבסוף מתברר שהאיש הוא זה שחי עם אשתו לפני הנישואין וגם לא העיר על כך שלא הולכת למקווה לאחר הנישואין. רק לאחר שלא זכו לפרי בטן העלה האיש אפשרות שאשתו תלך למקווה כדי לזכות על ידי כך אולי לפרי בטן, ובפועל לא עמד על כך שיתממש.

בית הדין כבר עמד על כך במעמד הדיון בתאריך ב' באדר א' תשע"ו (11.2.2016), פרוטוקול הדיון שורות 38–39:

בית הדין: דיברנו על זה. הוא ראה בביתו התנהגות מסוימת, איך הוריו נהגו וזה מה שהוא רצה שיהא גם בבית שלו. זה מה ששמענו כאן. אתה רצית לראות את זה בבניין הבית שלכם ואת לא ראית את הדברים כך. זו הכוונה לנישואין יותר מודרניים, לא מה שמקובל בעדה שלכם.

ודוגמה לכך, רצון האישה לצאת עם חברות ועם משפחה, כאשר הבעל אסר על כך ואף חשד בה חשדות שווא.

בית הדין עמד על כך בדיון שהתקיים בתאריך ב' באדר א' תשע"ו (11.2.2016), שורה 196:

בית הדין: היא צריכה להיות במאסר? אסור לה לצאת עם חברות, עם אחיות?

וכבר כתב הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב:

"... שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה... הוא מוציא ונותן כתובה..."

אין ספק כי הבעל הוא יוזם הגירושין ואף פעל לשם כך בדרכים לא הגונות.

ופסק הרמ"א, אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ז', וזו לשונו: "ואם מגרשה מעצמו...יתן לה כתובה", והוא הדין לתוספת כתובה כפי מה שפסק הבית שמואל סימן קנ"ד ס"ק כ', בשם תשובת הרא"ש שהביא הטור.

הבעל טען טענות כלפי האישה אך לא הוכיח אף אחת מהן, והתיק המונח בפני בית הדין, אינו תיק תביעת גירושין בו על האישה התובעת להוכיח את תביעתה וטענותיה, אלא תיק תביעת כתובה בו נטל ההוכחה מונח דווקא על הבעל הנתבע, מכוח היותו בחזקת חייב בחוב הכתובה שהתחייב במעמד הנישואין, עד שיוכיח את טענותיו לפטור אותו מחיוב הכתובה.

מכבר חקרו, האם חיוב הכתובה חל משעת הנישואין או משעת הגירושין, והנפקא מינה היא, האם בספק במציאות, נחשב הבעל בנוגע לחוב הכתובה כאומר איני יודע אם נתחייבתי שאז פטור, או איני יודע אם פרעתיך שחייב.