טאהה ואח' נ' חלו

פסק דין

1.התובעים, אם ובנה, הגישו תחילה תביעתם למתן צו עשה קבוע לבית הדין לשכירות. בתביעתם ביקשו לחייב את הנתבע לקיים את חלקו בהסכם שנערך בין הצדדים וליתן לתובעים דירות אחרות שיהיו בבניין שהוקם או שונה או תוקן על-ידי הנתבע ואשר בו נמצאו דירות התובעים טרם פינויים ממנו.

בהחלטת בית הדין מיום 31.12.12 קבעתי, כי הסעד המבוקש אינו בסמכותו של בית הדין לשכירות, אשר מוסמך לדון בכל עניין הנובע מהוראות פרקים ב' – ה' של חלק ב' לחוק הגנת הדייר. לפיכך, הורה בית הדין על העברת ההליך לבית המשפט השלום והתיק יידון בפני אותו מותב. כל המסמכים שהוגשו בתיק השכירות יהוו חלק בלתי נפרד מכתבי הטענות בתיק האזרחי שיפתח.

כמו-כן ניתנה החלטה המאפשרת לב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם בטרם יינתן פסק-דין.

ביום 13.3.13 קיים בית המשפט דיון במעמד ב"כ הצדדים בו הודיעו, כי הם מבקשים ליתן פסק-דין על יסוד כתבי הטענות מבלי שיהא צורך בהשלמת טיעוניהם. בית המשפט הציע הצעות אחרות לסיום המחלוקת על דרך הפשרה ואולם הצעות אלה לא נתקבלו על ידי הצדדים.

2.כאמור, התובעים הינם בני משפחה אחת. התובע הינו בנה של התובעת. מאז שנת 1967 השכיר אביו המנוח של הנתבע לתובעת ולבעלה דירת מגורים בקומת הקרקע בבניין הנמצא בתוך מעונות הסטודנטים בהר הצופים בירושלים. בכתב התביעה נטען, כי השכרת הדירה לתובעת ולבעלה הייתה בדמי מפתח וכנגד תשלום חודשי העומד כיום על סך של 400 ₪ לחודש. שטח הדירה בכללותה עמד על 60 מ"ר. לאחר פטירת אביו של הנתבע ובאישורה של אימו, חולקה הדירה לשתי דירות באופן בו נחסמה אחת הדלתות בדירה. באחת הדירות מחזיק התובע ובשנייה מחזיקה התובעת.

חלוקת הדירות הייתה באופן שווה היינו 30 מ"ר כאשר כל אחת, הכוללת שטח מגורים בסך של 20 מ"ר וכן מטבח ושירותים בשטח 10 מ"ר, מרפסת וגינה. מאז ומתמיד, כך נטען, שילמו התובעים תשלומי ארנונה חשמל ומים עבור שתי הדירות וכל אחד מהתובעים שילם דמי שכירות מוגנים חודשיים בסך 200 ₪. בתחילת שנת 2009 פנה הנתבע לתובעים והודיעם כי בכוונתו לבצע שיפוצים בדירות ולשם כך על התובעים לפנותם וזאת עד ליום 8.6.09, כאשר לאחר מכן ישובו הם להתגורר בדירות בתנאים כפי שהיו קודם לתחילת ביצוע העבודות. מחוסר ידיעה היו זכאים התובעים, בעת ביצוע השיפוץ, לדיור חלוף ואולם הם הסכימו לחתום על הסכמים עם הנתבע, אותם ערך בא-כוחם, עו"ד מוניר עזאם, אליהם אתייחס בהמשך. מכתב התביעה עולה, כי התובעים שכרו על חשבונם דירת מגורים בשכונת עיסוויה בירושלים כאשר לאחר מכן עברו להתגורר בשכונת שועפט וזאת עד שתסתיים הבנייה הנדונה. לטענתם, התובעים הולכו שולל על ידי הנתבע באופן שהדירות בהן התגוררו לא שופצו אלא נהרסו עד היסוד ותחתם נבנה בניין חדש לחלוטין. התברר לתובעים, כי כל הדירות בבניין הושכרו לאחרים, או שבכוונת הנתבע להשכירן לאחרים ובכוונת הנתבע להכשיר את חניית הבניין בקומת המרתפים למגורים ולשכן את התובעים בקומה זו. לטענתם, מעשי הנתבע נוגדים לחלוטין את זכויותיהם המוגנות על פי הוראות החוק ועל כן מבוקש ליתן צו המורה לנתבע לקיים את חלקו בהסכם ולתת לתובעים דירות אחרות שיהיו בבניין שהוקם, ובלבד שלא יפלו ברמתן, באיכותן ובמיקומן מאותן דירות בהם השתכנו קודם לפינויים.

3.הנתבע חולק על זכותם של התובעים וטוען כי התובעים מעולם לא שילמו דמי מפתח והנכס ששכרו היה במצב לא ראוי למגורים, עשוי מפח ומבלוקים ועל כן דמי השכירות היו נמוכים, אך לא בשיעור של דמי שכירות של מי שנהנה מחוק הגנת הדייר. הדירה מעולם לא חולקה בכדי לאפשר הפיכתה לשתי דירות, התובע שכר מאימו של הנתבע בשנת 1982 עוד חדר, מטבח ושירותים בשטח 21 מ"ר והתגורר בה לאחר שהתחתן. כן נטען, כי לתובעים מעולם לא הייתה זכות על מרפסת וגינה ואין לטענותיהם משום הקניית זכות קניינית בנכס, גם אם שילמו בגין הנכס תשלומי חשמל ומים. התובעים היו נוכחים בכל הזמן בו התבצעה הריסת הבית הישן ולא העלו כל טענה בעניין זה. ההסכמים שנחתמו על ידם סותרים את גרסתם והם חתמו על ההסכמים לאחר שתוכנם תורגם להם לערבית. לטענת הנתבע, אין זה מעניינם של התובעים מה יעשה הנתבע בנכס השייך לו ואין להם זכות כלשהי בנכס. הנתבע אינו מתכוון להשכיר לתובעים אפילו 10 מ"ר, אלא אם יסכימו לתנאיו ובמיוחד לגובה דמי השכירות, זאת נוכח המבנה החדש העשוי מאבן וראוי למגורים. על יסוד טענות אלה, מבקש הנתבע לדחות את התביעה.

4.כאמור, הצדדים הגיעו לידי הסדר דיוני לפיו נותני התצהירים לא יחקרו על תוכן תצהיריהם, למעט חקירת עד אחד וחקירתו של הנתבע בשאלות בודדות. כמו-כן הוסכם כי הצדדים יסכמו טענותיהם ופסק-הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות והסיכומים. כפי שצויין לעיל, בית המשפט קבע דיון להשלמת הטיעונים וכן בניסיון להבאתם להסדר של פשרה,. אולם, בהודעה שנתקבלה אך אתמול, ביקשו ב"כ הצדדים שיינתן פסק-דין על יסוד כתבי הטענות והסיכומים.

לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירים שהוגשו, במכלול המסמכים שבתיק ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל מהטעמים שיפורטו בהמשך.

5.אין חולק, כי התובעים התגוררו בנכס מאז שנת 1968. לא הובאה כל ראייה בכתב לגבי מעמדם של התובעים בנכס, אם הם דיירים מוגנים אשר שילמו דמי מפתח או שמא שוכרים על פי חוזה שכירות בלתי מוגנת. הדעת נותנת, כי מגורים במשך עשרות שנים בנכס גם ללא חוזה שכירות, מעמדם של התובעים ראוי להיחשב כמעמד של דיירים מוגנים, שכן דמי השכירות ששולמו 200 ₪ לכל יחידה, תואמים יותר לדמי שכירות מוגנים מאשר לדמי שכירות כלכליים. העובדה כי במשך עשרות שנים הנתבע לא פנה לתובעים בדרישה כלשהיא לגבי זכותם למגורים אומרת דרשני.

6.כפי שצויין לעיל, הצדדים חתמו, כל אחד בנפרד ביום 9.6.09 על "הסכם לשכירות" ובשל חשיבות האמור בו יפורט תוכנו כדלהלן:

"הואיל וצד א' מצהיר כי בכוונתו להרוס את ביתו הישן ושחלק ממנו מושכר לצד ב'.

והואיל וצד א' מתכוון לבנות בניין חדש בגבעת שפירא בגבעה הצרפתית בתוך מעונות אידלסון.

והואיל וצד ב' הסכים לפנות את הבית המושכר.

לפיכך הוסכם, הוצהר והותנה בין הצדדים כדלקמן:

צד ב' הסכים לפנות את הבית המושכר לו על ידי צד א' מיד עם תחילת הבנייה ולא יאוחר מיום 8.6.09.

צד א' מתחייב בזאת להשכיר לצד ב' – עם סיום הבנייה – דירה למגורים שתכיל שני חדרים ששטחם הכולל 20 מ"ר, מטבח ושירותים בשטח 10 מ"ר ומרפסת (בהתייחס לתובע) ודירה למגורים שתכיל חדר ששטחו 4/4 מטבח ושירותים בשטח 10 מ"ר ומרפסת בהתייחס לתובעת".

עיון מעמיק בשני הסכמים אלה מעלה שאלות רבות, הן לגבי מעמדם של התובעים קודם לפינויים מהנכס וכן לגבי זכויותיהם לאחר שהבניין יבנה על ידי הנתבע.

אין מחלוקת כי התובעים התגוררו בנכס מזה עשרות שנים ושילמו דמי שכירות חודשיים בסך 200 ₪ כל אחת. מכתבי הטענות והמסמכים שבתיק ובמיוחד מההסכמים הנ"ל עולה כי הנתבע פנה לתובעים בבקשה לפנות את הנכס על מנת לאפשר לו לבנות בניין חדש. בהסכם לא נאמר דבר וחצי דבר לגבי המגורים החלופיים שאמורים לקבל התובעים בשלבי הבנייה וכן לא נאמר דבר לגבי דמי השכירות שישולמו לאחר שיקבלו את מה שהובטח להם בהסכם.