חרבג'י נ' משרד הפנים ואח'

פסק דין

בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות על ביטול החלטת המשיבה 1 (להלן – ועדת הערר) בגדרה דחתה ערר על החלטת המשיבה 2 (להלן – הוועדה המקומית), שדחתה את בקשת העותר ליתן לו היתר לעשיית שימוש חורג בדירת מגורים לצורכי משרד. העותר מבקש להחזיר את העניין אל הוועדה המקומית לדיון מחודש בבקשתו.

רקע

1.העותר, רו"ח במקצועו, רכש ביום 17.08.07 דירת מגורים ברחוב חיטה 9/1 בנצרת עילית, (להלן – הדירה או הנכס). העותר הגיש בקשה לאישור תוספות בניה והחל בשיפוץ הדירה. במהלך השיפוץ נתגלעו חילוקי דעות בין העותר לשותפו במשרד רו"ח בנצרת, והעותר החליט להשתמש בדירה לצורכי משרד. זאת לאחר שנוכח – לטענתו, שלא הוכחה - כי בנצרת עילית ישנם משרדים רבים המצויים בשכונות מגורים.

בדצמבר 2008, לאחר שניתן היתר הבניה לצורך התוספות והושלמו השיפוצים, החל העותר לעשות שימוש בדירה לצורכי משרד. ממועד זה ואילך משמשת הדירה כמשרדו של העותר בלא היתר לכך, והוא משלם בגינה מיסי ארנונה עבור משרד ולא בתור דירת מגורים.

2.ביום 15.01.09 קיבל העותר זימון לשימוע אצל הוועדה המקומית לתכנון ובניה בנוגע לשימוש החורג שהוא עושה בדירה כמשרד באיזור מגורים. בעקבות השימוע, הגיש העותר ביום 9.02.09 לוועדה המקומית בקשה לשינוי ייעוד, ואף ביקש כי בחלק מהשטח תוסדר חניה לשימוש המשרד.

3.בחודש יולי 2009 הודיעה הוועדה המקומית לעותר כי קיימות התנגדויות שכנים לבקשתו לשינוי יעוד, ולפיכך יידחה הדיון בבקשה למועד שלאחר שמיעת ההתנגדויות. העותר לא הוזמן לדיון שנקבע לצורך שמיעת ההתנגדויות, אף על פי שביקש זאת.

לאחר שמיעת ההתנגדויות, החליטה הוועדה המקומית, ביום 1.02.10, לדחות את בקשת העותר לשינוי יעוד, בנימוק שאין מענה לעניין החניה עבור שימוש המשרד ולקוחותיו.

4.ערר שהגיש העותר על החלטה זו, נדחה על ידי ועדת הערר, ביום 11.05.10, משני נימוקים. האחד, כי על פי גודל המשרד נדרש העותר לספק ארבעה מקומות חניה , בעוד תוכניתו אינה כוללת ולו מקום חניה אחד, והדבר מהווה סטייה ניכרת מתכנית המתאר. הנימוק השני שניתן לדחיית הערר הינו, כי אין מקום להתרת השימוש החורג בשכונת מגורים, שכן מדובר בשינוי ייעוד שאינו מתאים למקום.

תמצית טענות העותר

5.בעתירתו טוען העותר, כי בסמוך לדירה קיימת חניה ציבורית גדולה שיכולה לאכלס כ- 400 כלי רכב, ויש בה כדי לענות על צורכי החניה של המשרד ולקוחותיו. משכך, סבור הוא, כי אין בסיס לטענת המשיבות לפיה לא הציג מענה הולם לחניה הנדרשת למשרד. העותר אף מדגיש, כי התנגדויות השכנים לא הופנו נגד שינוי היעוד של הדירה כשלעצמו והשימוש שעושה העותר בדירה, אלא אך ורק נגד המחסור במקומות חניה. משהוסרו התנגדויות השכנים (שהוסרו לאחר החלטת הוועדה המקומית), ולאור הנימוק לדחיית בקשתו על ידי הוועדה המקומית, טוען העותר כי שגתה ועדת הערר בדחותה את הערר, והיה עליה להחזיר את העניין לוועדה המקומית כדי שתדון בו פעם נוספת לאור ביטול ההתנגדויות.

עוד טוען העותר, כי משהוסרו התנגדויות השכנים, דחתה ועדת הערר את הערר בנימוק שונה מזה שהובא על ידי הוועדה המקומית: בעוד שהוועדה המקומית דחתה את הבקשה בנימוק של מחסור במקומות חניה, דחתה ועדת הערר את עררו בנימוק שאין מקום להתרת השימוש החורג בשכונת מגורים, כי מדובר בשינוי יעוד שאינו מתאים למקום.

6.לאור האמור, טוען העותר, כי המשיבות התעלמו מנתונים רלוונטיים במטרה לגרום לדחיית בקשתו, ולא נהגו כלפיו בהגינות המצופה מרשות מינהלית. הוועדה המקומית לא זימנה אותו לדיון שהתקיים בפני הוועדה שדנה בהתנגדויות השכנים, חרף בקשתו ממנה כי תזמינו לדיון, ובכך קופחה זכותו להישמע. בנוסף, התנהלות המשיבות, כך העותר, נגועה בחוסר סבירות ופוגעת בזכות יסוד שלו – הזכות לקניין ולחופש עיסוק. מטעמים אלה, סבור העותר, כי קמה עילה להתערבות בית המשפט.

עיקרי טענות המשיבות

7.בפתח כתב התשובה מטעמה טוענת הוועדה המקומית (המשיבה 2), כטענת סף, כי העתירה נגועה בשיהוי. לטענתה, החלטתה של ועדת הערר ניתנה ביום 11.05.10, בעוד העתירה הוגשה ביום 11.07.10, קרי בחלוף 60 ימים. בהקשר זה הפנתה לתקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו-1996, הקובעת לכך סד זמנים של 45 ימים מיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, או מיום שפורסמה כדין, או מיום היווצר עילת העתירה, לפי המוקדם מביניהם.

יוער, במאמר מוסגר, כי תקנות התכנון והבניה הנ"ל בוטלו בתקנה 45(4) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – התקנות המינהליות). תקנה 3 לתקנות המינהליות החליפה, בשינויים לא משמעותיים, את תקנה 3 לתקנות שבוטלו.

לטענת הוועדה המקומית, מגבלת הזמן של 45 ימים אינו בגדר מחסום פרוצדוראלי גרידא, אלא מחסום מהותי, שכן אינטרס ההסתמכות והוודאות, ככל שהוא נוגע להליכי תכנון ובניה, הינו אינטרס מהותי שנועד להבטיח כי זכויותיהם של אחרים לא תיפגענה. השיהוי בהגשת העתירה מהווה, כך הוועדה המקומית, עילה לדחייתה על הסף. העותר לא הראה טעם שיש בו כדי להצדיק שיהוי זה, והוא אף לא הגיש כל בקשה להארכת המועד להגשת העתירה. בנסיבות אלה, ולאור פסיקת בתי המשפט בכגון דא, סבורה הוועדה המקומית כי באיזון האינטרסים בין ההגנה על אינטרס הכלל וביצוע מהיר ויעיל של החלטות הרשות המוסמכת, לבין אינטרס העותר, יש לסלק את העתירה על הסף.

8.עוד טוענת הוועדה המקומית, כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף אף בשל כך שהוגשה באי ניקיון כפיים. לטענתה, החל העותר בבנייה טרם הגשת בקשה לקבלת היתר בנייה כדין ותוך ביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה). רק לאחר שהדבר נודע לה והיא זימנה אותו לשימוע, מיהר הוא והגיש בקשה לשינוי חורג בניסיון לקבל, בדיעבד, "לגליזאציה לפעולתו זו". הוועדה המקומית הפנתה בהקשר זה לבג"ץ 3483/05 די.בי.אס שירותי לווין 1998 בע"מ נ' שרת התקשורת (ניתן ביום 9.09.07), בו נקבע כי "בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בחוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות. האיסור על עשיית דין עצמי הינו חלק מכלל רחב יותר הדורש מבעל דין הפונה לבקש סעד מבית משפט כי יפעל בנקיון כפיים. כלל זה הינו עילת סף לעניין פניה לבג"ץ או לבית משפט לעניינים מינהליים" (שם, פיסקה 12).

9.לגוף העתירה טוענת הוועדה המקומית בכתב תשובתה, כי עקרון חשוב בדיני התכנון והבניה קובע כי בנייה ושימוש במקרקעין מותרים רק ככל שהם עולים בקנה אחד עם התכנית החלה על אותם מקרקעין. עקרון זה בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבניה, המורה כי רשות הרישוי המקומית לא תעניק היתר "אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבניין הנדונים". סעיף 146 לחוק התכנון והבניה מאפשר למוסדות התכנון להתיר, במקרים מסוימים, בנייה או שימוש שאינם עולים בקנה אחד עם התכנית החלה, וזאת בהליך של מתן היתר לשימוש חורג. ודוק – מטעימה היא - השימוש החורג, בהיותו הליך שאינו תואם את התכנון הקיים ופוגע במי שהסתמך על התכנית החלה במקום, יינתן בזהירות ורק בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. היתר לשימוש חורג אינו מהווה זכות מוקנית בידי מבקש ההיתר, ובבואה לשקול האם להעניקו, על הוועדה המקומית להביא בחשבון את מכלול השיקולים התכנוניים, החברתיים והסביבתיים. במקרה שלפנינו, כך הוועדה המקומית, לא הצביע העותר על הצדקה תכנונית בגינה יש להעניק לו היתר לשימוש חורג. לדבריה, בעיר נצרת עילית קיימת מצוקת דיור ההולכת ומחריפה, ועל כן גובר הצורך בשמירה על צביון האזור המיועד למגורים ומניעת הפיכתו לאזור מסחרי, מה גם שבסמוך לאזור נשוא העתירה נמצא קניון "לב העיר" המאפשר קיומו של משרד לכל החפץ בכך.

10.עוד טוענת הוועדה המקומית, כי העובדה שהתנגדויות השכנים הוסרו, אין בה כדי להועיל לעותר. זאת, שכן בהתאם לסעיף 18 לתכנית המתאר של נצרת עילית, תכנית ג/3057 (להלן- תכנית המתאר), נדרשת התקנת מקומות חניה ליד כל בניין, על פי השימוש המבוקש. על פי התקן הקיים היום בתקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג – 1983, עבור משרד בגודל 121 מ"ר, נדרש העותר לספק ארבעה מקומות חנייה. בבקשתו של העותר לשימוש חורג לא הוצעו חניות כנדרש. העובדה כי בסמוך למשרד נמצא חניון ציבורי שיש בו כדי לענות על דרישות המשרד ולקוחותיו, אינה יכולה לעמוד לו, שכן מדובר בהשתלטות על רכוש ציבורי שלעותר אין כל זכויות קנייניות בו.