חסינות המדינה הזרה חסינות דיפלומטית וקונסולרית מחובת עדות וגילוי ראיות

רקע

בהחלטתי מכ"ב באייר התשפ"א (4.5.21) הוריתי כדלהלן:

נוכח הבהרת המערערת בהתאם להוראתי בהחלטה קודמת כי היא עומדת על טענתה כי המשיב עבד בשגרירות ארצות הברית כשכיר וכי יש נפקות לכך, אני מורה למשיב להמציא לבית הדין, בתוך שלושים יום, מסמך רשמי מטעם השגרירות שבו יובהר טיב יחסי העבודה שהתקיים בינו לבין השגרירות, ובכלל זה התקופות שבהן התקיימו יחסי עבודה אלה (וככל שבחלק מהתקופות היה שכיר ובחלקן נתן לשגרירות שירותים בדרך אחרת – תוך פירוט בהתאם לכך).

לפני הודעת המשיב כי שגרירות ארצות הברית (להלן: השגרירות) מסרבת ליתן בידיו מסמך כמבוקש ומשכך מנוע הוא מלבצע את הוראת בית הדין. המשיב מציין כי אינו מתנגד שבית הדין יצווה על השגרירות למסור לבית הדין מסמכים כאמור.

החיוב להעיד ולהמציא ראיות

בנסיבות אלה לכאורה – וכך היינו נוהגים לו דובר במעסיק אחר – היה עלינו לצוות על המעסיק, בענייננו השגרירות, להמציא לבית הדין מסמך כאמור.

על דרך כלל: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו – חייב להעיד" (שולחן ערוך חושן משפט סימן כח סעיף א). חובה זו היא אף ברת אכיפה כמבואר שם (בסעיף ב). אומנם אכיפה שנעשתה בעבר באמצעות 'הטלת חרם' (שם) אינה אמצעי מעשי היום, אך מן העיקרון האמור יש לנו ללמוד את היכולת לאכוף חובה זו בזמננו באמצעים המצויים כיום.

אומנם מן הדין, לדעת רוב הפוסקים, החובה הנלמדת מן הכתוב "אם לא יגיד ונשא עונו", שהיא עיקרו של הדין האמור כאן, אינה חלה אלא על עד הכשר להעיד מן התורה, ועל כן סייג השולחן ערוך "וראוי להעידו" – עיין סמ"ע (שם ס"ק ב), נתיבות המשפט (שם – בחידושים ובביאורים – ס"ק א), פתחי תשובה (שם ס"ק א) ועוד, אך מכל מקום גם עד הפסול להעיד על פי דין תורה חייב להעיד אם יש תועלת בעדותו, כגון כשהצדדים מסכימים לקבל את העדות אף שאינה עדות של עד הכשר מן התורה, ולכל הפחות מדין 'השבת אבדה' (וראה נתיבות המשפט ופתחי תשובה שם).

חובה דומה לחובה זו – ושמא, וודאי בהקשר של 'השבת אבדה', פן אחר של אותה חובה עצמה הוא – היא החובה למסור או להציג מסמכים המגלים את זכויותיו של אחד מבעלי הדין וכמבואר בשולחן ערוך (שם סימן טז סעיף ד):

האומר לחבירו "שטר שבידך – זכות יש לי בו" – אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בבית דין, ובית דין יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו, שיראנו, יחרים. ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו.

חובה היא אף לגלות ביד מי מצויה הראיה או מי הוא העד היודע אותה, וחובת בית הדין לכפות על גילוי זה, כמבואר שם (סעיף ג):

טען אחד מבעלי דינים "יש לי זכות בעדים או בראיה ואיני יודע ביד מי הוא" – חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודיע לו זכות, בעדים או בראיה, שיודיע לדיין, אפילו אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו, חייב להגיד.

חובה זו, של גילוי הראיות, חלה על הכול – אף על מי שאינו כשר לעדות מן התורה. נכון הוא שבשולחן ערוך (סימן כח סעיף ב) הובאה מחלוקת הפוסקים אם 'הטלת החרם' האמורה שם חלה על עד שכזה, אולם כפי המבואר שם טעמם של הסוברים שאינה חלה הוא שמן הסתם אין החרם מכוון לעד כזה, אך כשקיימת הוראה ברורה המכוונת גם לעד כזה – אכן מוטלת עליו החובה למסור את הידוע לו, ולחילופין שיש הבדל בין עדות בעל פה לגופם של דברים לבין מסירת מסמכים או גילוי מקום הימצאן של הראיות – עיין סמ"ע (סימן טז ס"ק יב וסימן כח ס"ק יט), נתיבות המשפט (סימן טז – חידושים ס"ק א וסימן כח – חידושים ס"ק יא) ועוד.

המידע המבוקש בענייננו הוא כזה שמטבעו מצוי רק בידי הצדדים להתקשרות שבין המשיב לשגרירות, ועל כן על פי דין תורה יש מקום לקבל את עדותה של זו וקל וחומר את המסמכים שתמסור, אם תמסור, בלי צורך לדון בשאלת כשרותם של מוסרי המידע לעדות על פי דין תורה. זאת על יסוד התקנה המובאת בדברי הרמ"א (שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף יד) בעניין עדותם של פסולי עדות במקום שבו לא צפויים להיות עדים כשרים היודעים את העדות. זאת בנוסף לתועלת שבעדות כזו כשהצדדים מסכימים לקבל עליהם את העד, אף על פי שאינו כשר לעדות מן התורה. כשמדובר במסמכים מטעם גוף רשמי של ממשלה זרה, השגרירות בענייננו, יש לו אמינות על פי דין תורה גם מדין 'שטרות העולים בערכאות' (והרחבתי בכנס הדיינים, עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן סח סעיף א).

כיוון שכך חלה החובה להעיד את העדות ולמסור את המידע וחלה החובה על בית הדין אף לאכוף זאת, ככל שהדבר אפשרי.

השאלות העומדות לפנינו – סמכות בית הדין אל מול נציגי מדינות זרות שחלה עליהם חסינות

גם מבחינה חוקית מוסמכים היינו להורות – למעסיק כגוף ולמצער, אם נבקש לדקדק בלשון החוק ככתבו וכלשונו, לאנשים המהווים את "המעסיק" או הפועלים בשירותו ובשמו – הוראה בדבר מסירת עדות או מסמכים וראיות. כך מכוחו של סעיף 3 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956.

ברם כל האמור נכון הוא על דרך כלל וכאמור לעיל כך היינו נוהגים לו דובר במעסיק אחר. אלא שלא במעסיק רגיל עסקינן אלא בנציגות מדינה זרה שקיימת לה חסינות הן על פי כלל המשפט הבין־לאומי והן על פי חוקי מדינת ישראל, על פי חוק חסינות מדינות זרות, תשס"ט – 2008 (להלן: חוק החסינות). סעיף 1 לחוק זה מכליל בדיבר "מדינה זרה", "בעלי תפקידים רשמיים המייצגים את המדינה בביצוע תפקידם", והשגרירות ואנשיה ודאי עונים על הגדרה זו.