חנוכי נ' גיא

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 9.4.2008 בסך של 122,811 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובע הינו בר רשות בנחלה 44 (חלקה 29 סופית 30) במושב שדה-אליעזר , אשר רשומה על שם בנו וכלתו (דני ואניטה חנוכי) במושב שדה אליעזר (להלן :"המושב") . הנתבעת הינה ברת רשות בנחלה 45 (חלקה 30 סופית 31) .

הנתבעת החלה להחזיק בנחלתה ביחד עם בעלה המנוח , גיא יגאל ז"ל , החל משנת 1961 . בנו וכלתו של התובע רכשו את נחלתם בשנת 1987 . ברבות הימים פרץ סכסוך בין בנו וכלתו של התובע לבין הנתבעת של בעניין מיקום הגבול העובר בין נחלותיהם . בשנת 2000 הגישה הנתבעת בבית-משפט השלום בטבריה כתב תביעה כנגד בנו וכלתו של התובע למתן סעד הצהרתי (א/2185/00) המצהיר כי הגבול המפריד בין נחלתה לבין נחלתם של בנו וכלתו של התובע הינו כפי המצוין בחוות דעתו של מומחה מטעמה , המודד המוסמך מר סבאג ראתב , מיום 23.10.00 וכן בתרשים סימון הגבול בין הנחלות מיום 15.9.99 (ראה : נספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה - ת/9). כמו כן , עתרה הנתבעת במסגרת אותה תובענה למתן צו מניעה קבוע האוסר על בנו כלתו של התובע מלהיכנס לנחלתה או לעשות שימוש בדרך הסלולה שבמערב הנחלה . בנוסף , עתרה הנתבעת ליתן צו עשה ולהורות לבנו וכלתו של התובע להימנע מלהפריע לו להקים גדר על הגבול העובר בין נחלותיהם . בנו וכלתו של התובע לא חלקו בכתב הגנתם על זכותה של הנתבעת בנחלה 45 ועל זכותם בנחלה 44 , אלא כפרו בנכונות חוות דעתו של מודד התובע וטענו כי הגבולות המצוינים בה אינם "גבולות" ואין להם כל נפקות שבדין .

בתאריך 16.10.2002 מינה בית-משפט השלום בטבריה (כב' השופט אטרש שאהר) את המודד המוסמך מר נתן בן חיים כמומחה מטעם בית המשפט , אשר נצטווה לחוות את דעתו ביחס למחלוקות אשר נתגלעו בין הנתבעת לבין בנו וכלתו של התובע . במסגרת החלטת ביהמ"ש דנן נתבקש המומחה מטעם ביהמ"ש לחוות את דעתו ביחס לתוכנית המתאר התקפה, שלפיה יש לקבוע את הגבול המפריד בין שתי החלקותווכן ביחס למיקומו הנכון של הגבול המפריד בין שתי החלקות. לאחר שהמומחה מטעם ביהמ"ש ערך ביקור במקום בתאריך 10.9.03 בנוכחות הצדדים עצמם ובאי כוחם חיווה המומחה את דעתו בחוות דעתו מיום 12.10.03 כדלקמן :"2. ... בית המשפט הורה לי לבחון מהי התב"ע התקפה שלפיה יש לקבוע את הגבול המפריד בין החלקות, ובהתאם פעלתי, ולהלן: התב"ע התקפה לפיה יש לקבוע את הגבול הינה תוכנית בניין עיר מפורטת 5241, שאושרה ע"י הועדה המקומית ב- 28.12.84 וע"י הועדה המחוזית ב- 5.8.87 לצורכי רישום שבהתאם לה אף הוכנה תוכנית "כשרה לרישום" בשנת 1995 . 3. בהתאם לאמור בסעיף 2 לעיל מיקומו הנכון של הגבול בין החלקות הינו כמסומן במפת המודד ראתב".

בסופו של יום , קבע בית-משפט השלום בטבריה בפסק-דינו מיום 29.2.2004 כי המומחה מטעם ביהמ"ש התייחס מפורשות לשאלות שבמחלוקת כפי שנקבעו בהחלטת המינוי ונתן פסק דין הצהרתי לפיו הגבול המפריד בין נחלתה של התובעת מס' 45 (חלקה 30 סופית 31) בישוב שדה אליעזר ובין נחלת הנתבעים מס' 44 (חלקה 29 סופית 30) הינו כמצוין בחוות דעתו של המודד המוסמך, מר סבאג ראתב, מיום 23.10.00 וכן בתרשים סימון הגבול בין הנחלות מיום 15.9.99 כאמור בנספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה (ת/9). כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע לפיו נאסר על בנו וכלתו של התובע מלהיכנס לנחלתה של הנתבעת ומלעשות שימוש בדרך הסלולה שבמערב הנחלה . בנוסף לכך , נאסר על בנו וכלתו של התובע להימנע מלהפריע לנתבעת מלהקים גדר בתוואי הגובל בין נחלותיהם .

לטענת התובע , בתאריך 5.1.2005 הבחין בכך שפועלים מטעמה של הנתבעת מנסרים ענפים של עצי פרי הדר השייכים לו ואשר ממוקמים על גבי הגבול התוחם בין שתי החלקות . לטענתו , לאחר שבירר עם הפועלים את פשר מעשיהם הודו הפועלים בפניו כי הם נשכרו על ידי הנתבעת . לאחר מכן , הגיש התובע תלונה במשטרת ישראל , אולם לגרסתו המשטרה לא מצאה לנכון להתערב במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים . לגרסת התובע , הפועלים מטעם הנתבעת המשיכו במעשיהם וניסרו באמצעות מחפרון עצי פרי הדר שנמצאו בתוככי שטחו וכן במעבר הגובל בין החלקות . לטענת התובע , כשבוע ימים לאחר מכן פועלים מטעם הנתבעת ניסרו ועקרו מן השורש למעלה מ – 13 עצי אבוקדו , אשר היו נטועים על גבי תוואי הגבול המפריד בין החלקות , ובין היתר אף גרמו לנזק רב לצנרת הטמונה בקרקע . לטענת התובע , לאחר כ – 15 יום הבחין התובע בכך שפועלים מטעם הנתבעת החלו לבנות בצמוד לעצי הפרי קיר בטון וגדר רשת , אשר מנעה באופן מוחלט את המעבר למטעים .

עוד טוען התובע , כי הנתבעת חרגה מהוראות פסק-דינו של בית-משפט השלום בטבריה עת בחרה להציב כגבול קיר בטון ולא גדר כפי שנקבע בפסה"ד , וכי לצורך בניית הקיר נחפרה באמצעות מחפרון תעלה בעומק של כ – 50 ס"מ– עובדה אשר גרמה לנזק כבד לשורשי עצי ההדר . התובע צירף לכתב תביעתו חוות-דעתו מטעמו של השמאי מר ישי מטמון (להלן : "השמאי") , אשר ביקר במקום בתאריך 1.6.2006 וקבע בחוות-דעתו כי הנזק הממוני אשר נגרם לתובע הינו בשיעור מצטבר של 76,800 ₪ (סכום משוערך נכון ליום הגשת התביעה 98,623 ₪) . בנוסף לכך , עותר התובע לחיוב הנתבעת בגין נזק לא ממוני בשיעור של 20,000 ₪ וכן לשאת בעלות שכר טרחתו של השמאי בסך של 3262 ₪ (סכום משוערך נכון ליום הגשת התביעה 4188 ₪) . בסופו של יום , עותר התובע לחיוב הנתבעת בסך מצטבר של 122,811 ₪ .

הנתבעת עצמה ציינה כי אין כל יריבות משפטית בינה לבין התובע מחמת העובדה שפסק-דינו של בית-משפט השלום בטבריה מתייחס אך ורק לבנו ולכלתו של התובע , וכן מפאת העובדה שהתובע עצמו כלל לא נטל כל חלק במסגרת ההליך המשפט אשר התנהל בבית-משפט השלום בטבריה בין אם כבעל דין ובין אם כעד . הנתבעת אף צירפה לכתבי טענותיה אישור מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה גליל-עליון , אשר מלמד על כך כי בתאריך 26.7.2005 ניתן לה היתר מתאים מטעם הועדה להקמת הגדר . עוד גורסת הנתבעת כי היא עצמה ו/או מי מטעמה לא ביצעו עבודות כלשהן בתוואי הגובל בין החלקות ו/או בתוככי שטחו של התובע בין החודשים ינואר 2005 ועד יולי 2005 .

עוד טוענת הנתבעת , כי קיימת בידה הזכות לגזום ענפי עצים החודרים מכיוון שטחו של התובע אל עבר שטחה שלה , וכי עצי התפוז הסיני אשר נגזמו על ידה אף הניבו פרי רב לאחר שנגזמו על ידה בעקבות חדירת הענפים לשטחה . עוד מציינת הנתבעת להגנתה , כי הגדר החוצצת בין החלקות נבנתה על ידה במרחק של 80 ס"מ מהתוואי שנפסק על ידי ביהמ"ש על מנת שלא לפגוע בעצים שניצבו על גבי התוואי המפריד בין החלקות . עוד ציינה הנתבעת , כי בקצה המזרחי של נחלת בנו של התובע היה נטוע מטע של עצי אבוקדו במשך כשלושים שנה , אולם המטע נעקר על ידי בנו של התובע בשל מצוקת מים , ולכן בסמוך לגבול המפריד בין שתי הנחלות הושארה על ידי בנו של התובע רק שורה אחת של עצי אבוקדו . הנתבעת הכחישה כל מעורבות שלה עצמו ו/או של מי מטעמה בעקירתם של עצי האבוקדו הסמוכים לתוואי המפריד בין החלוקות . התובעת ציינה בתצהירה , כי היא עצמה לא שכרה את הפועלים הנזכרים בכתב התביעה וכי היא עצמה ו/או מי מטעמה לא עשו כל שימוש במחפרון . מתצהירה עולה , כי הינה מניחה שבנו של התובע עקר את אותם עצים לצורך סלילת תוואי דרך של כלים חקלאיים לתוככי נחלתו , או לחילופין בשל צרכים חקלאיים אחרים (דוגמת: מחסור מים , מניעת מזיקים, מניעת מחלות , הזדקנות העצים וכו') .

עוד טוענת הנתבעת כי חוות-דעתו של השמאי משוללת כל יסוד שכן הנזק הנטען נגרם לכאורה ביום 5.1.2005 בה בשעה שחווה"ד מטעם השמאי נכתבה שנה לאחר מכן בתאריך 1.1.2006 . הנתבעת אף צירפה לתצהירה תמונות מיום 18.4.2009 המלמדות על כך כי בשטח בו היו נטועים עצי האבוקדו מולאו ערימות של פסולת אספלט , וכי הקרקע יושרה לצורך שימוש לא חקלאי ואף נשתלו בה עצי רימון . הנתבעת אף מוסיפה ומציינת בתצהירה , כי תכליתה של תובענה זו הינה לבוא עימה נקם על כך שזו ניהלה הליך משפטי ממושך מול בנו וכלתו בבית-משפט השלום בטבריה ובסופו של יום יכלה להם ותביעתה אף התקבלה במלואה .

דיון והכרעה :

בראש ובראשונה , יש לבחון את טענת הנתבעת בדבר היעדר יריבות משפטית בינה לבין התובע . כל אימת שנטענת טענת חוסר יריבות בין הצדדים מוטלת חובת ההוכחה על התובע להוכיח את היריבות הקיימת בינו לבין הצד שכנגד (ראה : ע"א 97/75 יוסף גרוס נ' אי .טי.אס נהיגה עצמית בע"מ ואח' , פ"ד ל(2) , עמוד 639 ; ע"א 184/57 חברת הגפן בע"מ נ' אברהם פריינד , פ"ד ל(2) , עמוד 117 ; ע"א 516/61 ישראל טומושוב נ' ירוחם אינס , פ"ד ט"ז(4) ,2862) .

מחיקת תביעה מפאת חוסר יריבות שקולה למחיקת תביעה מחוסר עילה, שכן מחיקת תביעה בשל חוסר יריבות משמעה, כי לא נתקיימה אצל התובע עילת תובענה כלפי נתבע כלשהו (ראה : עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מהדורה שלוש עשרה, פברואר 2002, עמ' 554; ע"א 465/74 קיפניס נ' חברה חיפאית למחסנאות בע"מ, פד"י כט (1) 699).ו

מן הכלל אל הפרט , עיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום בטבריה מעלה , כי פסה"ד דן במחלוקת שנתגלעה בין הנתבעת לבין בנו וכלתו של התובע והכריע בסוגיית הבעלות לגופו של עניין עת קבע כי בנו של התובע וכלתו רכשו את המקרקעין בשנת 1987 , וכי הם עצמם ראו בעצמם ובנתבעת כבעלי הזכויות במקרקעין (ראה : סעיפים 2 ו -4 לפסה"ד). לפיכך , הכרעתו של בית-משפט השלום בטבריה לעניין הבעלות בנחלה 44 (חלקה 29 סופית 30) הינה בבחינת השתק פלוגתא לעניין סוגיית הבעלות במקרקעין .

על פי כלל השתק העילה, תובע מנוע מלחזור ולתבוע את הנתבע באותה עילה לאחר שניתן פסק דין בענין זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-4 (1968) (להלן: פרשת קלוז'נר)) ענף מישני בדוקטרינת "מעשה בית דין" נסב על כלל "השתק הפלוגתא", המונע התדיינות נוספת בין אותם צדדים בשאלה שנדונה ביניהם בהתדיינות קודמת, גם כאשר ההתדיינות המאוחרת הינה בעילה שונה מזו שעליה התבססה ההתדיינות הראשונה. כלל מישנה זה מתייחס לפלוגתא עובדתית או משפטית שהועלתה לדיון בהתדיינות קודמת, נדונה, והוכרעה בפסק דין. כדברי בית המשפט בפרשת קלוז'נר (בעמ' 584): "הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות...". מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בכלל זה, נועד לשרת אינטרס ציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות, במניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר, ובאי הטרדתו של בעל דין שכנגד בהליך משפטי חוזר (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חב' החשמל לישראל (10.4.07), פסקה 7); ע"א 5610/93 זלסקי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה פד"י נא(1) 68, 96-100 (1997)).

פסיקת בתי-המשפט הכירה בין היתר במעמד של בר רשות במקרקעין גם במקרים בהם בן משפחה מקבל רשות מבן משפחה אחר לעשות שימוש במקרקעין גם אם אין כוונה להקנות לאותו בן משפחה זכות קניינית כלשהי במקרקעין . ברישיונות מעין אלה הרישיון/היתר ונמשך מכח הקרבה המשפחתית והיחסים ההרמוניים המשפחתיים , והרישיון נפסק עם היפסקות הקשר המשפחתי או צינון היחסים המשפחתיים . אותו "רישיון במקרקעין" איננו מהווה זכות קניינית במקרקעין ואיננו ניתן לרישום בפנקסי המקרקעין , אולם זוהי "זכות על המקרקעין" אשר נוצרה מכח חוק השכירות והשאילה המסדיר את השימוש במקרקעין הדומה למעמד של "דיירות מוגנת" (ראה : עו"ד מוטי בניאן , דיני מקרקעין עקרונות והלכות , עמודים 415-416) .

התובע אמנם צירף לתצהירו אישור כללי ממזכיר המושב מיום 21.5.2008 המאשר את עצם העובדה כי הינו מעבד את חלקתו של בנו ואף נושא בעול תשלומי המים , ובנוסף לכך צירף לתצהירו הסכם בכתב יד אשר נערך לכאורה בשנת 1987 ממנו עולה כי התובע מעבד את המקרקעין בפועל ואף נושא בעול ההפסדים וכן ברווחים הנובעים מתפעול המשק . עם זאת , במסגרת עדותו בביהמ"ש לא עלה בידי התובע להסביר את פשר הסתירה בין טענתו לבעלותו במקרקעי לבין קביעותיו של בית-משפט השלום בטבריה (ראה : עמוד 13 שורות 7 – 11 לפרוטוקול מיום 11.7.2010) .לא זו אף זו , התובע עצמו כלל לא העיד בבית-משפט השלום בטבריה ואף לא נתן הסבר ראוי לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע לא זימן את בנו לעדות במסגרת הליך זה (ראה : עמוד 13 שורה 10 לפרוטוקול מיום 11.7.2010) . מכאן , לא עלה בידו של התובע להוכיח את עצם היותו בעל מעמד קנייני במקרקעין , ומכאן לא הוכחה טענת היריבות בינו לבין הנתבעת ודי מטעם זה כדי לסלק את התובענה דנן על הסף .

לגופו של עניין , סלע המחלוקת בענייננו האם האירוע הנזיקי אכן התרחש בפועל כפי גרסת התובע במהלך חודש ינואר 2005 , או שמא יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה לא היו דברים מעולם וכי התובע מנסה לטפול עליה אשמת שווא על מנת לבוא עימה נקם בשל ההליך המשפטי אותו ניהלה כנגד בנו וכנגד כלתו בבית-משפט השלום בטבריה .