חנא נ' האגודה הלאומית לעזרת המיסיונרים הקתולים האיטלקיים

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני ערעור על החלטת כבוד הרשמת אינעאם שרקאוי אשר ניתנה ביום 7.1.10.

מכתב הערעור עולה, כי בין המערער והמשיבה מתנהלים הליכים משפטיים בנוגע לקיוסק וצריף המצויים בשטח המשיבה. נגד המערער ניתן פסק דין לפיו עליו לפנות את הקיוסק ללא תנאי וכן עליו לפנות את הצריף ובתמורה על המשיבה לפצותו בסך של 100,000 ₪. משתמה ההתדיינות בנוגע לפינוי שני הנכסים האמורים הגישה המשיבה תביעה במסגרתה עתרה, כי המבקש ישלם לה פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות או הרשות אשר נחתם ביחס לקיוסק ואשר תוקפו פג בשנת 1983. בנוסף, הגישה תביעה בנוגע לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בקיוסק ובצריף. במסגרת התובענה האמורה הגישה המשיבה בקשה במסגרתה עתרה, כי בית המשפט ייתן צו עיקול. בקשתה האמורה התקבלה. המערער הגיש בקשה במסגרתה עתר לביטול הצו האמור. במסגרת החלטה מיום 7.1.10 דחתה כבוד הרשמת שרקאוי את בקשת המערער. בהחלטה זו עוסק הערעור שלפניי.

המערער טוען, כי הוא הגיש כתב הגנה בשתי התובענות אשר הגישה נגדו המשיבה וכתב ההגנה עמד לנגד עיניי הרשמת עת שנתנה את החלטתה בבקשת המשיבה לצו עיקול זמני במעמד צד אחד. לטענתו, לתביעה לתשלום דמי שימוש לא צורפה חוות דעת שמאית וחוות דעת כאמור הוגשה, בהתאם להוראת כבוד הרשמת, במסגרת החלטת ביניים בעת דיון בבקשה למתן צו עיקול זמני.

המערער טוען, כי ביום 22.11.09 נתנה כבוד הרשמת החלטה לפיה עקלה את מלוא הסכום. כבוד הרשמת ציינה, כי היא עיינה בבקשה, בכתב התביעה ובצרופותיהם ומהאמור משתמע, כי כבוד הרשמת לא נתנה דעתה לטענות אשר הועלו בכתב ההגנה אשר הגיש. ביום 15.12.09 הגיש המערער בקשה לביטול צו העיקול הזמני ודיון בבקשתו התקיים ביום 20.12.09.

המערער טוען, כי בהחלטתה, התעלמה כבוד הרשמת מהמועד בו ניתן, אם בכלל, לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין הצריף והקיוסק. לטענתו, אין ממש בטענת המשיבה המופיעה בכתב תביעתה ולפיה ביום 10.4.02 היא שלחה למערער מכתב במסגרתו דרשה, כי יפנה את המקרקעין תוך 30 יום. כמו כן טוען, כי ביום 7.4.04 עת ביקר מנהל המשיבה בארץ הוא נפגש עם המערער וגבה ממנו סך של 3,500$ בעבור דמי שכירות או רשות בגין הקיוסק לשנים 2003 ו-2004. מנהל המשיבה אף חתם על מסמך המאשר קבלת הסכום האמור. לטענתו, גרסתו האמור עלתה על ידו כבר בבקשתו למתן רשות להתגונן בתביעה הראשונה לסילוק יד. בתביעה האמורה טען המצהיר מטעם המשיבה, כי הרשות ביחס לקיוסק הסתיימה ביום 31.3.04 ומאז המערער מחזיק בקיוסק ובשטח כמסיג גבול.

לטענת המערער, במסגרת התובענה הראשונה קבע כבוד השופט טאהא, כי התנהגות המשיבה בנוגע לצריף, עת במשך עשרות שנים היא לא מנעה מהמערער להציב את הצריף ולעשות בו שימוש, מהווה הסכמה לכל הפעולות בהן נקט המערער משנת 1953 ועד למועד מתן פסק הדין, ביום 4.12.08. באשר לקיוסק קבע בית המשפט, כי המשיבה שלחה ביום 26.7.04 מכתב למערער במסגרתו דרשה, כי יפנה את המקרקעין וימסור לידיה את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים ונקיים מכל אדם וחפץ. המערער טוען, כי בנסיבות אלו, הרי שהמועד לצורך חישוב דמי השימוש הראויים ביחס לקיוסק איננו 10.4.02 כפי שנטען במסגרת כתב התביעה, כי אם ה- 26.7.04. כפי שנקבע בפסק הדין האמור לעיל, קביעה המהווה ממצא עובדתי שמהווה השתק פלוגתא. כמו כן, אין ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שלפני ה- 4.12.08 ביחס לצריף. המערער טוען, כי מהחלטת כבוד הרשמת לא ניתן ללמוד מהו המועד ממנו חישבה כבוד הרשמת את הסכום ולפי איזה תעריף. לטענתו, כבוד הרשמת עשתה חישוב מגולם ובכך שגתה. המערער טוען, כי החלטה בבקשת עיקול או ביטול עיקול כאשר עסקינן בנושא כספי לא ניתן שתעשה בצורה גלובלית או על דרך הפשרה ועל הרשמת לנמק החלטתה בחישוב ברור באשר לסכום אליו הגיעה ואשר עד אליו צמצמה את צו העיקול.

עוד טוען המערער, כי המשיבה אינה זכאית לדמי שימוש בגין הצריף מאחר והיא לא שילמה את הפיצוי אשר נקבע כתנאי לפינוי הצריף ובנסיבות אלו לא קמה עליו החובה לפנות את הצריף. לטענתו, בנסיבות אלו, הרי שהסיבה בגינה לא פונה הצריף הינה התנהלות המשיבה ועל כן היא אינה זכאית לקבל דמי שימוש בגין הצריף. המערער טוען, כי בסעיף 25 להחלטתה נראה, כי כבוד הרשמת קיבלה טיעון זה אולם בהמשך ציינה, כי היא מתחשבת בכל מה שנאמר לעיל לעניין התניית פינוי הצריף בתשלום הפיצוי. לטענתו, מההחלטה לא ברור האם הסכום אליו הגיעה הרשמת אינו כולל דמי שימוש ראויים בגין הצריף. כן טוען, כי ככל שהסכום אשר קבעה כבוד הרשמת משקף דמי שימוש ראויים בגין הקיוסק בלבד הרי שלא ברור כיצד הגיעה כבוד הרשמת לסכום של 350,000 ₪.

לטענת המערער, חוות הדעת השמאית אשר הגישה המשיבה, שטחית. לטענתו, המומחה מטעם המשיבה שכח לציין, כי לאורך השנים דמי השכירות או הרשות המוסכמים בגין הקיוסק עמדו על סך של 2,500$ לשנה ודמי השכירות אשר שולמו למנהל המשיבה בעבור השנים 2003 ו- 2004 חושבו בהתאם לסכום האמור. בהמשך, במסגרת ניהול התובענה הראשונה, שילם המערער למשיבה סך של 9,000$ לסילוק דמי השכירות והרשות בעבור השנים 2004-2008, כולל. המערער טוען, כי במסגרת בקשתו לביטול העיקול הוא ביקש שבית המשפט יצווה על התייצבות המומחה מטעם המשיבה לצורך חקירה נגדית על האמור בחוות דעתו אולם, על אף שהשמאי לא התייצב לחקירה נגדית כבוד הרשמת לא התעלמה מחוות דעתו ותחת זאת שיקללה את הנתונים והגיעה לסכום של 350,000 ₪.

המערער מוסיף וטוען, כי כבוד הרשמת שגתה אף בעת שדנה בקיומו של חשש לפיו במידה ולא יינתן הצו יכביד הדבר על ביצוע פסק הדין. לטענתו, יסוד ההכבדה צריך להיבחן לאור עילת התביעה וסכום התביעה. המערער טוען, כי מתביעת המשיבה לא נותר שריד ועל כן בחינת קיומו של חשש סביר כאמור הינה בחינה שולית ונגררת. לטענתו, עסקינן בתביעה על סך 831,600 ₪ ומתברר, כי התביעה היא לכל היותר בטווח של דמי שימוש ראויים בגין הקיוסק לשנת 2009 ועל כן העיקול צריך להתבטל מאליו, אף אם מוכח יסוד של הכבדת מה על ביצוע פסק הדין. עוד טוען המערער, כי לא די בגילו המבוגר בכדי להצדיק היעתרות לבקשה לצו עיקול זמני. המערער ציין, כי הוא אדם נורמטיבי אשר אינו מתחמק מנושיו וכי לא פתוחים נגדו תיקי הוצאה לפועל, מלבד תיק אחד אשר נפתח על אף שבא כוח המשיבה ידע, כי ביצוע פסק הדין עוכב וכי סכומו קוזז כדין. כמו כן טען, כי לא הוכח בפני בית המשפט, כי הוא הבריח נכסים או עשה העברות מרמה או כי קיימים סימנים אחרים המלמדים על יסוד לחשש להכבדה על ביצוע פסק הדין.

המערער טוען, כי התובענה במסגרתה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור עניינה דמי שימוש ראויים החל מיום 10.5.02 אולם לא ניתן הסבר כלשהו באשר לעובדה שהתובענה הוגשה רק בשנת 2009.לטענתו, התנהלותה האמורה של המשיבה מלמדת על חוסר תום ליבה ויש להביא עובדה זו בחשבון.

עוד טוען המערער, כי במסגרת החלטתה ציינה כבוד הרשמת, כי הוא לא תמך בתצהיר את טענתו באשר למצבו הכלכלי הטוב ועל כן קיים חשש, כי במידה ויינתן פסק דין הוא לא יכובד על ידו. כן קבעה כי התחמקותו מלהגיש תצהיר ומלהיות נוכח בדיון מחזקת את טענת המשיבה, כי המערער חסר יכולת לשלם את מה שיחויב בו. המערער טוען, כי אין ממש בהנמקה האמורה. כן טען, כי על המשיבה ולא עליו מוטל הנטל להוכחת יסוד ההכבדה.

המערער מוסיף וטוען, כי כבוד הרשמת קבעה שיש להעדיף את אינטרס המשיבה, כי לא ייפגע קניינה על פני האינטרס של המערער וזאת מאחר והוא לא הצהיר על מצבו, לא התייצב לשם חקירת יכולת ולא הציע בטחונות או ערבות בנקאית כחלופה לעיקול. המערער טוען, כי בטרם מגיע בית המשפט לשאלת איזון האינטרסים והמידתיות עליו להשתכנע, כי התקיימו היסודות ההכרחיים להטיל עיקול. כן טוען, כי בקשת עיקול אינה באה לפצות על פגיעה בקניינו של תובע מקום בו לא מוכחת קיומה של עילת תביעה לכאורה ולא מוכח יסוד ההכבדה על ביצוע פסק הדין.

המשיבה מתנגדת לערעור וטוענת, כי דינו להדחות. לטענתה, עסקינן בערעור סרק טורדני. עוד טוענת המשיבה, כי לא ייגרם ולא נגרם למערער נזק כתוצאה מהעיקול אשר לא תפס מאומה מלבד עיקול עצמי. לטענתה, הערעור הינו ראייה בולטת לניסיון המערער להבריח נכסיו. עוד טוענת, כי המערער לא הציע חלופה סבירה להטלת העיקול וכי אף בכך יש בכדי לאשש את החששות באשר ליסוד ההכבדה.

המשיבה טוענת, כי רק במקרים קיצוניים ביותר מתערבת ערכאת הערעור בהחלטה בבקשה לסעד זמני. לטענתה, המערער אינו טוען ובוודאי שלא עלה בידו להוכיח, כי המקרה בו עסקינן נופל בגדר המקרים האמורים. המשיבה טוענת, כי ההחלטה נשוא הערעור הינה החלטה מנומקת, מקיפה ומעמיקה אשר במסגרתה סקרה כבוד הרשמת את כל טענות המערער בבקשתו לביטול צו העיקול, בכתב הגנתו ובסיכומי טענותיו.

לטענת המשיבה, המערער נוהג בחוסר תום לב תוך שהוא טוען לעובדות לא נכונות הסותרות פסק דין סופי ואף בשל כך יש לדחות את הערעור. כך לדוגמא, המערער טוען, כי תוקפו של הסכם הרשות פג בשנת 1983 כאשר בפסק הדין נקבע, כי הוראות ההסכם ממשיכות לחול גם לאחר שנת 1983. המשיבה טוענת, כי בצדק קבעה כבוד הרשמת, כי לא ניתן לייחס משקל כלשהו לכל טענה עובדתית אשר הועלתה במסגרת הבקשה לביטול העיקול.

לטענת המשיבה, צדקה כבוד הרשמת עת קבעה, כי מתקיימים התנאים הדרושים לשם מתן הצו. המשיבה טוענת, כי במסגרת בקשה לצו עיקול זמני די כי יוכח שאין עסקינן בתובענה טורדנית וכי קיימת שאלה רצינית אשר יש לדון בה. לטענתה, בענייננו עסקינן בתובענה בה עילת התביעה וסיכוייה הינם חד משמעיים, גבוהים וממשיים.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי אין ממש בטענת המערער לפיה המועד הקובע לתשלום דמי שימוש ראויים עבור הצריף הינו יום מתן פסק הדין בבית משפט השלום. לטענתה, בית המשפט המחוזי התערב בממצאי ערכאת השלום, הציטוטים אשר ציטט המערער מפסק הדין הוצאו מהקשרם וכן יש לחייב מסיג לשלם דמי שימוש ראויים מיום הסגת הגבול ולא מהיום שניתן נגדו פסק פינוי. המשיבה טוענת, כי מהטעמים האמורים יש לדחות אף את טענת המערער לפיה משלא שולם לו הפיצוי עבור פינוי הצריף, ישיבתו במקום הינה ישיבה כדין.

באשר למועד אשר החל ממנו מוטל על המערער לשלם דמי שימוש ראויים טוענת המשיבה, כי המערער טוען שהמועד הקובע לתשלום עבור הצריף הוא יום מתן פסק הדין בבית משפט השלום. לטענתה, אין בענייננו תחולה לסעיף 43 לחוק החוזים העוסק בהעדר נכונות של הצד שכנגד לקיים את החיוב המקביל המוטל עליו. לטענתה, בענייננו הייתה מניעה ביכולתה לקיים את החיוב בשל חובתה לקיים צו שיפוטי- קיומו של עיקול זמני עצמי על סך של 100,000 ₪.