חיוב כתובה למרות טענת הבעל לפטור משום 'מקללת בעלה'

לפני בית הדין הופיעו הצדדים ובאי כוחם, הגישו ראיות ונחקרו. הוגשו סיכומים.

העובדות המוסכמות

הצדדים נישאו בי"ז במרחשוון ה'תשע"ו (29.10.15) והתגוררו ביחידת דיור הסמוכה לבית הורי האישה. האיש עזב את הבית בכ"א בטבת ה'תשע"ז (19.1.17), כעבור שלושה ימים פתח בהליך ליישוב סכסוך, ולאחר תקופת עיכוב ההליכים הגישו שני הצדדים תביעות – תביעת גירושין מצד האיש ותביעת שלום בית מצד האישה.

לאחר כשנה של התדיינויות שבמהלכן שלח בית הדין את הצדדים לייעוץ נישואין, שלא צלח, התגרשו הצדדים בכ"א בטבת ה'תשע"ח (7.1.18) והותירו את עניין הכתובה להכרעת בית הדין. הכתובה צורפה והסכום הכתוב בה הוא חמישים ושניים אלף דולרים.

בית הדין הורה על עיקול החשבון המשותף לצורך הבטחת תשלום הכתובה.

טענות הצדדים, העדויות והראיות

האישה טוענת שהגירושין נעשו ביוזמת האיש – היא הייתה מעוניינת בשלום בית לאורך כל הדרך, אך האיש לא נעתר לכך ועמד על רצונו לגירושין ללא סיבה של ממש. על כן היא זכאית לכתובתה.

האיש טוען שלא הייתה לו ברירה אלא להתגרש. לדבריו, ספג התקפי זעם שכללו אלימות מילולית רבה ואף אלימות פיזית, בתנאים אלו הוא נאלץ לעזוב את הבית ולהתגרש מאשתו, ולנוכח התנהגות כזו אישה מפסידה את כתובתה.

האישה מכחישה כל אלימות מצידה ולטענתה אף אם היו אירועים כאלו הם היו בתגובה לאמירות של האיש.

אירוע מכונן שעליו נחלקים הצדדים מקצה לקצה הוא האירוע שבעטיו עזב האיש את הבית: בסיומו של אירוע משפחתי של משפחת האיש, לפי גרסת האיש, הוא ספג השפלות וקללות מאשתו עד שהבין ש'כלתה אליו הרעה' ובפרט שהיא גם הסיתה בדרך את אימה ולטענתו אף הלכה להעיר אותה משנתה כדי שתתקוף גם היא את האיש, בכך כבר לא היה מסוגל לעמוד ולכן נמלט ולא חזר עוד. האישה מציגה תיאור הפוך לגמרי שלפיו האיש הוא שפגע בה ואף עצר לפתע את הרכב וסירב להמשיך בנסיעה. רק כשהיא הסכימה לנהוג, אף שהדבר היה קשה לה, הסכים לנסוע איתה. היא ביקשה מאימה שתסייע לה במצבה הנפשי הקשה, והאיש בינתיים כבר 'נמלט' מהמקום.

האיש הציג כראיות לדבריו מסמך מיחידת הסיוע שלפיו הודתה האישה במעשים שייחס לה, האישה טענה שההודאה נעשתה עקב דרישת אימו של האיש שתודה כתנאי לשיקום הבית וכי למפרע התברר לה שהיה זה 'תרגיל' כדי לקדם את הליך הגירושין.

כמו כן לטענתו עצם הגירושין הם ההוכחה לכך שהאישה היא הבעייתית שכן לא הייתה לו כל סיבה מצידו להתגרש.

האישה הציגה מכתבי אהבה של האיש אליה וטענה כי לא ייתכן שלאישה שמצרה כל כך את צעדיו של בעלה ושמקללת ומשפילה את בעלה, כפי שהאיש מציג זאת, ישלח האיש מכתבי אהבה. האיש השיב שמכתבים אלו נכתבו כתוצאה מדרישה שלה, ושלא ברצונו.

לטענתה אין לה הסבר של ממש מדוע האיש רצה להתגרש וייתכן שהדבר נבע מחוסר בשלות.

בבית הדין העיד הרב נחמני על כך ששמע את האישה והעיד על רצונה לחזור לשלום בית, הוא לא היה בקשר עם האיש כלל. כמו כן העיד הרב שמעון לב שטיפל בזוג והעיד על רצונה של האישה לשקם את הבית ועל שהוא היה סבור שיש סיכוי לשיקום.

דיון והכרעה

נקודת המוצא של בית הדין היא שכאשר הבעל הוא שיוזם את הגירושין והאישה חפצה בשלום בית היא זכאית לכתובתה. אולם האיש טוען שבמעשיה הפסידה האישה את כתובתה.

בסיכומי האיש הודגש כעיקר נושא הקללות שלדבריו גורם להפסד הכתובה, ולמרות אמירות שנשמעו במהלך הדברים גם בעניין אלימות פיזית, הרי ש'למסקנתו' יש לראות כפי הנראה כדבר עיקרי את עניין הקללות. יש אפוא לבחון באלו מקרים קללות גורמות להפסד כתובה ואם במקרה דנן היו אכן קללות בפועל.