ב' נ' ממונה על חדלות פירעון - מחוז תל אביב ואח'

ביום 24.11.16 העביר משיב 1 (להלן: "החייב") את כל זכויותיו (מחצית) בבית מגורים משותף לו ולמשיבה 2 ( להלן: "המשיבה") ברחוב --------- (להלן: "הבית") כנגד ויתור המשיבה על דרישתה לקבל מחצית חלקו של החייב בהון המניות הנפרע של חברת ------- בע"מ (להלן: "החברה") (מהלך זה יכונה להלן לשם הקיצור "הפעולה"). ביום 25.11.19 הגיש החייב בקשה לצו פתיחת הליכים וביום 1.3.20 ניתן צו פתיחת הליכים. המבקש (הנאמן) ראה בפעולה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה והוא עותר להורות על ביטולה בהתאם לסעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018 ( להלן: "החוק"). השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אם במועד ביצוע הפעולה הייתה המשיבה "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק ואם מחצית הון המניות הנפרע של החייב בחברה היא תמורה הולמת להעברת זכויות החייב בבית למשיבה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1.החייב והמשיבה היו בני זוג נשואים זה לזה.

2.ביום 1.6.16 עזב החייב את הבית, בו התגורר עם המשיבה וילדיהם, ועבר להתגורר בבית אחר.

3.בעקבות הליכים בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה הציגו החייב והמשיבה לבית המשפט ביום 24.11.16 הסכם לפיו זכויות החייב בבית יועברו למשיבה כנגד ויתור המשיבה על דרישה למחצית זכויות החייב בהון מניותיה הנפרע של החברה.

4.ביום 7.3.17 התגרשו החייב והמשיבה. ביום 9.3.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין וממון בו נקבע בין היתר (סע' 6) כי פירוק השיתוף בין החייב למשיבה בבית נעשה "בהתאם להסכמות הצדדים אשר קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24.11.16.."

5.בקשת החייב לצו פתיחת הליכים הוגשה ביום 25.11.19 וביום 1.3.20 ניתן צו פתיחת הליכים ועו"ד גולדבלט לוי מונה כנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון.

הבקשה

6.במסגרת בקשתו טוען הנאמן כי התקיימו יסודות סעיף 220 לחוק. מבירורי הנאמן עלה כי לחברה לא היו נכסים, הכנסות, רווחים או חוזים לקבלת כספים. משכך, לא ניתנה כנגד העברת זכויות החייב בבית למשיבה תמורה בת ערך. לעניין היות החייב בחדלות פירעון במועד ביצוע הפעולה מציין הנאמן כי שני שקים שמשך החייב בסך כולל של 700,000 ש"ל חוללו ולימים נפתח תיק הוצאה לפועל לגבייתם. בין מועד ביצוע הפעולה (24.11.16 ) לבקשת החייב לצו פתיחת הליכים (25.11.19) חלפו 3 שנים אך הנאמן טוען כי מדובר ב"פעולה לטובת קרוב" ומשכך ניתן לתקוף את הפעולה עד חלוף 4 שנים בין מועד הפעולה למועד הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים.

7.החייב והמשיבה מעלים שלושה טיעונים שדי בכל אחד מהם להצדיק, לשיטתם, דחיית הבקשה. ראשית, המשיבה אינה עונה להגדרת "קרוב" של החייב במועד הפעולה. החייב והמשיבה היו עדיין נשואים זה לזה במועד אך נישואין אלה היוו קליפה ריקה מתוכן ובעניין זה כפי שקובעת פסיקה התומכת בעמדתם, יש להעדיף את המהות על פני הסטטוס הפורמלי. על כן, לכל המאוחר ביום 1.6.16 (בו עזב החייב את הבית) חדלה המשיבה להיות "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק. שנית, ניתנה תמורה הולמת עבור זכויות החייב בבית. לעניין זה אין לבחון את התמורה על יסוד חוכמה שלאחר מעשה אלא על יסוד מה שידעו הצדדים במועד ביצוע הפעולה. בעת הפעולה מדובר היה בחברה שניבאו לה גדולות ונצורות בתחום האנרגיה הירוקה. היא עבדה על פרויקטים שהיו אמורים להניב ממון רב גם אילו אחד מהם היה יוצא לפועל. המשיבה מציינת כי העברת זכויות החייב אליה לוותה בנטל תשלום חלקו של החייב במשכנתא בסך כ- 350,000 ₪. לטענת המשיבה תשלום זה מהווה תמורה הולמת לזכויות החייב בבית. המשיבה ציינה עוד כי הסכימה להפחית את מזונות הקטינים לסך מזערי וגם זו תמורה בגין זכויות החייב בדירה. נראה לי כי נכון לדחות טענה זו כבר עתה. מזונות הקטינים מוקנים להם, לא למשיבה. לכן לא ניתן לראות בהפחתת היקף זכאות הקטינים למזונות כתמורה המחליפה ידיים בין החייב למשיבה. שלישית, החייב והמשיבה טוענים כי במועד ביצוע הפעולה לא היה החייב בחדלות פירעון אלא היו לחברה פרויקטים בהקמה אשר אילו היו מועמדים למכירה היה בתמורה שהייתה מתקבלת כדי לכסות את חובותיו.

דיון והכרעה

8.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולראיות שהוצגו מצאתי לקבוע כי בקשת הנאמן בדין יסודה וכי התקיימו בנסיבות המקרה יסודות סעיף 220 לחוק. הטעמים למסקנה זו הם אלה: ראשית, לא הוכח כי בעת ביצוע הפעולה או לאחר מכן היה שווי כלשהו למניות החברה. העובדה שהמשיבה נטלה על עצמה לשלם גם את תשלום חלקו של החייב במשכנתא אינה מהווה תמורה בת ערך המשולמת לחייב בגין זכויותיו בבית. שנית, במועד הפעולה הייתה המשיבה "קרוב" של החייב כמשמעות המונח בסעיף 4 לחוק. זאת הן מבחינת לשון החוק והן מבחינת תכליתו. שלישית, החייב לא הרים את הנטל להראות כי בעת ביצוע הפעולה לא היה חדל פירעון. החייב הסתמך בטיעונו בהקשר זה על התחזיות הוורודות ביחס לחברה אולם כעולה מן הראיות שנשמעו עובר לביצוע הפעולה וגם לאחר מכן לא הוכח כי לחברה היו נכסים, צבר הזמנות חתום וכיו"ב אינדיקטורים אובייקטיביים העשויים להצביע על ערך כלכלי שיש לה או היה לה בזמן מן הזמנים. אפרט.

היעדר שווי מוכח למניות החברה

9.החייב והמשיבה לא הציגו כי חוות דעת סדורה וערוכה כדין ממנה עולה כי בזמן מן הזמנים היו היה ערך כלשהו למניותיה של החברה. כמו כן החייב והמשיבה לא השכילו להצביע על קיומם של אינדיקטורים כלכליים אובייקטיביים שיש בכוחם להקנות ערך לחברה ולמניותיה, גם בהיעדר חוות דעת סדורה. החייב והמשיבה הרחיבו את הדיבור על תחזיותיהם הוורודות לחברה אך כאמור אלה לא גובו בשום אינדיקטור אובייקטיבי המאפשר לייחס ערך למניות החברה. החייב אישר כי לחברה מעולם לא היו הכנסות (ע' 5 ש' 26-27). גם המשיבה ציינה כי לא ידוע לה על הכנסות לחברה. החייב התבקש להציג חוזה חתום מול משקיע וטען כי אין כזה אך יש "טיוטות לפני חתימה" (ע' 7 ש' 30-31). גם המשיבה נשאלה אם ראתה חוזים והשיבה "ראיתי טיוטות חוזים" (ע' 3 ש' 6).

10. המשיבה ציינה כי צפתה להכנסות רק לאחר מספר שנים בדומה למצב בחברות הזנק ("מדובר בסטארט אפ, ההכנסות שלהם מגיעות אחרי 6 שנים בממוצע" (ע' 3 ש' 17). סבורני כי דין טענה זו להידחות משני טעמים: ראשית, עובר לביצוע הפעולה הייתה החברה קיימת מספר שנים. כי חרף מאמציו הניכרים של החייב עד אז לקדם את ענייניה לא עלה בידי החברה לחתום ולו על חוזה אחד או לרכוש נכס אחד. כמו כן, התברר מעדות החייב כי החברה אינה מפתחת טכנולוגיה או בעלת טכנולוגיה משל עצמה אלא "החברה הדרום קוריאנית שהיא בעלת הטכנולוגיה יושבת בקוריאה" (ע' 6 ש' 19-20). תפקיד החברה היה "[...] לקשור את כל הקצוות כדי שבמקום מסוים יוקם פרויקט כזה" (ע' 8 ש' 6). וכן "[...] להיות בקשרים מול הרשויות להבין בכל מדינה מה הסובסידיה שהמדינה נותנת לגבי פרויקטים של אנרגיה ירוקה, לקחת עורכי דין ולהוציא כספים רבים מהכיס שלנו כדי שזה יתממש" (ע' 8 ש' 8-10). כישורי החייב שהיו דרושים לו לביצוע תפקידו בחברה היו "אני יודע לדבר יפה, אני נבון, אני מכיר הרבה אנשים בארץ ובחו"ל ויודע לעשות את החיבורים" (ע' 8 ש' 14-16). המודל הכלכלי של החברה היה פשוט: משעה שמדינה או גורם כלשהו היה רוכש את הטכנולוגיה מהחברה הקוריאנית כתוצאה ממאמצי החברה הייתה החברה הקוריאנית אמורה להעביר לחברה 10% מסך התמורה ("ברגע שנכרת הסכם והטכנולוגיה נמכרת לצד השני אנחנו מקבלים עשרה אחוז. את הכסף היינו אמורים לקבל מהקוריאנים.." (ע' 8 ש' 17-19)). החייב העיד כי מספר פעמים הייתה החברה קרובה מאוד לגרום לביצוע עסקה למכירת הטכנולוגיה לגורמים שונים, לרבות בתחום מדינת ישראל אך הדבר לא הסתייע. ברי כי אילו היו עסקאות אלה יוצאות לפועל הייתה החברה נהנית מתזרים מזומנים סמוך לאחר ביצוע העסקאות ללא צורך בתקופת "הבשלה" כפי שציינה המשיבה.

על רקע כל האמור נראה כי מעבר לכך שהחברה לא עמדה בתחזיות האופטימיות שחזו לה הרי שגם במועד ביצוע הפעולה לא היה בידי החייב והמשיבה אינדיקטור כלכלי מבורר לעגן בו קביעה לפיה לחברה שווי שוק כלשהו ממנו נגזר מחיר מניותיה.

מהמקובץ עולה כי לא הוכח שמניות החברה היוו תמורה בת ערך לזכויות החייב בבית.