חב אוניברסל ואח' נ' בנק דיסקונט סניף אשקלון ואח'

פסק דין

התובעות 1-6 (להלן: "התובעות") הן חברות פרטיות, המיוצגות על ידי מר יחזקאל פולק (להלן: "פולק"), הפועל מטעמן בהתאם להרשאות שקבל. יצוין, כי במסגרת החומר שהוצג לי, לא הובהר עד תום הקשר המדויק של מר פולק לחברות התובעות, אולם אין מחלוקת כאמור כי הוא מוסמך לפעול מטעמן.

התובעות הן בעלות זכויות בשלושה נכסי מקרקעין בתל אביב ובנתניה (להלן: "המקרקעין"), ששועבדו על ידיהן בשנת 1999 לזכות הנתבע (להלן: "הבנק") כביטחון להקצאת אשראי לחברה אחרת – בשם פ.י. חברה מנהלית לפיתוח ושירותים בע"מ (להלן: "החברה"). החברה מיוצגת אף היא על ידי מר פולק. לזכות הבנק נרשמו משכנתאות מדרגה ראשונה ללא הגבלת סכום על זכויותיהן של התובעות במקרקעין, להבטחת כל הסכומים שהגיעו או יגיעו לבנק מהחברה.

בתביעה עתרו התובעות, כי בית המשפט יצהיר שהחברה פרעה את מלוא חובותיה לבנק, וכי לכן על הנתבעים להפסיק לאלתר את כל הליכי ההוצל"פ הננקטים נגד החברה ואת מימוש נכסי התובעות.

התובעות טענו כי במועד הקצאת האשראי, היה שווי המקרקעין 15 מיליון ₪ בהתאם להערכת שמאי מטעם הבנק, ושוויים במימוש מהיר עמד על 12,600,000 ₪. לכן לטענתן, רק כ-50% משווי המקרקעין (6,300,000 ש"ח) שימש כבטוחה למסגרת האשראי של החברה.

לטענת התובעות, בשל יתרות חובה שהצטברו בחשבונותיה של החברה, החליט הבנק להעמיד את חשבונותיה לפירעון מיידי, למרות שהחברה מעולם לא חרגה ממסגרת האשראי שהוקצתה לה, ואף העמידה לטובת הבנק בטחונות שהיה בהם כדי לכסות את החובות שהצטברו בחשבונותיה.

התובעות טענו כי בניגוד לטענת הבנק, חובות החברה במועד הקובע היו בשיעור של 1,253,179 ₪ בלבד (לאחר הפחתות שהיה על הבנק לבצע בחישוב החוב), וכי לכן ולאור הבטוחות שהועמדו להבטחת החוב, היה על הבנק להוסיף להעמיד את האשראי לזכות החברה, ולא היתה הצדקה לכך שהבנק העמיד את חובות החברה לפירעון מיידי ובקש לממש את נכסי התובעות (יוער כי טענה זו אינה תואמת את הסעד שנתבע בתביעה – להצהיר כי החברה פרעה את מלוא חובותיה לבנק, אלא עולה ממנה כי חרף העובדה כי לא כל החובות נפרעו, הבנק לא היה זכאי לפעול כפי שפעל).

בין התאריכים 13-14.4.03, הגיש הבנק ללשכת ההוצאה לפועל 12 בקשות למימוש משכנתא על נכסי המקרקעין של התובעות, בסכום של 9,766,380 ₪. הנתבע 2, עו"ד יוסף מולאור (להלן: "הנתבע 2"), בא-כוחו של הבנק, מונה ככונס נכסים לצורך מימוש המקרקעין.

התובעות טענו כי לא היה מקום לכך שהבנק יפתח 12 תיקי הוצאה לפועל שונים, וכי סכום החוב לא בוסס על ספרי הבנק אלא על הערכות השמאי ביחס לשווי המקרקעין. התובעות העלו כאמור טענות לגבי סכום החוב, וביחס לכך שהבנק לא הפחית ממנו סכומים שונים שהיה עליו להפחית, ומנגד הוסיף סכומים שונים שאינם קשורים לחוב החברה.

הבנק כפר בטענות התובעות. הוא טען כי החברה חרגה ממסגרת האשראי שהוקצתה לה במהלך שנת 2002, בשני החשבונות שלה בבנק. לטענתו, ביום 2.3.03 עמדה יתרת החובה של החברה בחשבון הראשון (חשבון מספר 9510397), על סך של 2,396,440 ₪, כאשר מסגרת האשראי בחשבון זה היתה 0 ₪. בחשבון השני של החברה (חשבון מספר 9592180), עמדה יתרת החובה של החברה ביום 31.12.02 על סך של 5,193,121 ₪, ללא מסגרת אשראי. לטענת הבנק הוא התריע בפני החברה כי עליה לפרוע יתרת החריגה בשני החשבונות אך ללא הועיל.

הבנק מוסיף וטוען, כי גובה חוב החברה במועד פתיחת תיקי ההוצאה לפועל, עמד על סך של 7,585,517 ₪, ועל כך נוספו ערבויות בנקאיות שהוציא הבנק לבקשת החברה לטובת צדדים שלישיים בסך של 977,176 ₪. יצוין כי ערבויות אלו הוחזרו לבנק על ידי החברה בהמשך, והופחתו מסכום החוב.

דיון

כעולה מטענות הצדדים, הנושא הראשון שיש לבחון הוא השאלה האם הבנק היה זכאי להעמיד את חובותיה של החברה לפירעון מיידי במועד בו הוא עשה כן. כדי לבחון שאלה זו, יש לבדוק מה היה סכום חובותיה של החברה לבנק – לאור שיעורן של ההלוואות שהועמדו לה, והאשראי שניתן לה במועד זה. את הסכום הזה יש להשוות לשווי הביטחונות שהעמידה החברה לזכות הבנק להבטחת החובות הללו.

ראשית, יש לציין כי לחברה יש חבויות משני סוגים כלפי הבנק - הלוואות שהועמדו לזכותה, ומשיכות במסגרת חשבון העו"ש של החברה, אותן יש לבחון מול מסגרת האשראי שהבנק העמיד לחברה.

באשר למסגרת האשראי שניתנה לחברה בחשבונותיה, עולה מתצהיר הבנק ומדפי החשבון שצרף כנספחים ז'-ח' לתצהיר, כי בחשבון הראשון, ניתנה לחברה מסגרת אשראי בסך של 100,000 ₪. החל מחודש מרץ 2002 ואילך חרגה החברה ממסגרת אשראי זו. מסגרת האשראי בוטלה ביום 3.7.02 (ר' מכתב הבנק נספח י"ג לתצהיר הבנק, לפיו החל ממועד זה יבוטל קו האשראי). בחשבון השני של החברה לא ניתנה מסגרת אשראי ממועד פתיחתו, ועל פי נתוני הבנק, החל מחודש מאי 2002 לפחות, הצטברו לחברה יתרות חובה בחשבון זה.

באשר להלוואות שנטלה החברה – בחשבון הראשון הועמדה ההלוואה בסך של 2,100,000 ₪ לפירעון מחודש יולי 2002 לפחות (הבנק לא הציג את דפי החשבון של החודשים יוני-יולי 2002, אך הדבר עולה ממכתב הבנק מיום 3.7.02, נספח י"ג לתצהיר הבנק). בחשבון השני הועמדה ההלוואה בסך 4,500,000 ₪ לפירעון בחודש יולי 2002.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לשאלה מהו המועד הקובע, שביחס אליו יש לבחון את שאלת חוב החברה לבנק ושווי הביטחונות. התובעות טענו כי כבר בחודש אוקטובר 2001, העמיד הבנק את חובות החברה לפירעון מיידי, וכי ממועד זה ועד למימוש המשכנתא – כחצי שנה לאחר מכן, לא נעשו בחשבונות החברה כל פעולות. לטענת התובעות, המועד הקובע הוא 23.4.02, מועד בו שלח הבנק לחברה מכתב על פיו יתרת החוב של החברה הוא 6,300,000 ₪. יצוין כי דפי החשבון שצורפו על ידי הבנק מתייחסים לתקופה משנת 2002 בלבד.

אני סבורה כי המועד הקובע לצורך בחינת התנהלות הבנק, הוא המועד בו הבנק העמיד את חובות החברה לפירעון. כעולה מחומר הראיות, בשני החשבונות מדובר בחודש יולי 2002, כאשר הבנק הפסיק את מסגרת האשראי שניתנה לחברה, והעמיד לפירעון את הלוואות ה- ON-CALL שנתן לחברה לפירעון.

יוער כי לא מצאתי בראיות התובעות כל ראיה לביסוס טענתן לפיה חובות החברה הועמדו לפירעון מיידי כבר בחודש אוקטובר 2001. כפי שעולה מהראיות שפורטו לעיל, עד לחודש יולי 2002 ניתנה לחברה מסגרת אשראי בחשבון הראשון, ואילו החשבון השני נוהל מלכתחילה ללא מסגרת אשראי, ואף ההלוואות הועמדו לפירעון רק במועד זה.

לפיכך אני סבורה, כי המועד הקובע הוא 3.7.02 – מועד ביחס אליו יש לבחון האם הבנק פעל כדין, כאשר העמיד את ההלוואות לפירעון וביטל את מסגרת האשראי של החברה. בחינה זו צריכה להיעשות לאור גובה החובות של החברה לבנק אל מול הביטחונות שהיא העמידה להבטחת פירעון ההלוואות והאשראי שהועמד לזכותה במועד זה, ולאור הכללים ביחס לחובות הבנק בהעמדת הלוואות לפירעון, והפסקת מסגרת אשראי.