זעזע ואח' נ' ג'רוס

החלטה

המבקשים הגישו ביום 12.3.13 ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' באום), מיום 24.2.13 (להלן: "פסק הדין"), אשר קיבל את תביעת המשיבה והורה על פינויים של המבקשים מהמקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 10318 בשפרעם (להלן: "המושכר"), וזאת עד ליום 24.3.13.

כמו כן, פסק הדין חייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪.

בד בבד עם הערעור מוגשת על ידי המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, דהיינו עיכוב ביצוע פינוי המושכר, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין.

רקע בקצרה:

המשיבה היא היורשת על פי צוואה של זכויות בעלה המנוח מר אדיב ג'רוס במושכר המשמש כשוק בשפרעם, הפועל מדי שבוע ביום ו'.

ביום 25.1.07 נחתם בין מבקש מס' 1 (מר ואיל זעזע) לבין המשיבה חוזה שכירות למושכר במסגרתו חויב המבקש לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 7,800 ₪ לתקופה של 3 חודשים החל מיום 1.1.07, המתחדשת ל -3 תקופות נוספות של 3 חודשים כל אחת (להלן: "חוזה השכירות").

עוד נקבע במסגרת חוזה השכירות כי המשיבה רשאית לסיים את החוזה בהודעה של שבוע מראש וזאת בכל עת.

ביום 19.9.11 שלחה המשיבה מכתב למבקש 1 בו דרשה כי יפנה את המושכר נוכח אי תשלום דמי שכירות חודשיים, אך בסופו של דבר שולמו דמי השכירות של שנת 2011 במלואם.

ביום 10.8.12 שלחה המשיבה מכתב נוסף למבקש 1 בו הוא נדרש לפנות את המושכר נוכח אי תשלום דמי השכירות פעם נוספת, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי דמי השכירות בשנת 2012 לא שולמו במלואם.

משלא יושבו המחלוקות בין הצדדים הגישה המשיבה בבית משפט קמא תביעה לפינוי מושכר.

בתחילה הוגש כתב התביעה כנגד מבקש 1 בלבד בהיותו חתום על חוזה השכירות אך לאור טענתו כי מי ששכר בפועל את המושכר היה המבקש מס' 2 קיבלה המשיבה רשות לתקן את כתב התביעה ולצרף את מבקש מס' 2 לתביעה.

ביום 24.2.13 ניתן פסק הדין המורה על פינוי המבקשים מהמושכר עד ליום 24.3.13, ובעטיו הוגשה בקשת עיכוב הביצוע המונחת עתה בפניי.

טענות הצדדים:

המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים מאחר ובית משפט קמא טעה הן עובדתית והן משפטית כאשר התייחס לשני המבקשים כאחד והחיל על הצדדים יחסי שוכר – משכיר על אף שמבקש מס' 2 הינו שותף של המשיבה ומתקיימים בינו לבין המשיבה יחסי שותפות במשך כ-13 שנים.

עוד טוענים המבקשים כי הפינוי יגרום לנזק בלתי הפיך מאחר ו-40 משפחות העובדות בשוק יוותרו ללא פרנסה ועל כן, פסק הדין של בית משפט קמא אינו צודק, במיוחד בנסיבות בהן ביקש מבקש מס' 2 להפקיד את כל דמי השכירות על מנת לפתור את המחלוקת בין הצדדים, בטרם תינקט פעולה דרסטית של פינוי.

עוד טוען מבקש מס' 2 כי עצם הפינוי יוביל לשלל תביעות כנגדו מאחר והשכיר לצדדים שלישיים דוכנים בשוק לטווח ארוך ולאור מצבם הכלכלי הקשה דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תוביל לכך שיוטלו עליהם חובות כבדים.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הטענות המועלות ע"י המבקשים בערעור נידונו ונדחו בבית משפט קמא בהרחבה ועל כן, סיכויי הערעור אפסיים, כלשונה, במיוחד כשמדובר בפסק דין המבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמותו מעדים שהעידו בפניו.

לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי לא ייגרם כל נזק מהפינוי שכן השוק ימשיך להתקיים כרגיל באמצעות המשיבה, שהינה הבעלים של המקרקעין, אשר תסדיר את זכויות השוכרים בשוק ועל כן, אין חשש כי השוק ייסגר.

מאידך, טוענת המשיבה כי לה נגרם נזק בכך שהמבקשים ממשיכים להחזיק בשוק מבלי ששילמו לה את דמי שכירות המגיעים לה, בציינה כי חוב המבקשים עומד על סך של כ- 80,000 ₪, ומשהפרו המבקשים את חוזה השכירות, צדק בית משפט קמא כאשר הורה על פינויים ואין ליתן להם כל ארכה לפינוי מעבר לזו שניתנה.