זגדון רחל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות ה נאצים

פסק דין

לפנינו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ('החוק').

בהצהרתה הראשונית של העוררת משנת 2000 תיארה העוררת את פחדה בעקבות לקיחת אחיה למחנה עבודה; בעקבות אירועים שבהם אוימה על ידי חיילים גרמנים כאשר חיפשה אוכל בזבל שלהם; ובהמשך ציינה: "אני הייתי במיוחד מפחדת מהפצצות..." (ההדגשה הוספה). הן סדר הדברים, והן סימן האמת העולה מכך שהעוררת הדגישה דווקא את הפחד מההפצצות, מצביע על מקומו האותנטי של הפחד מן הגרמנים, אשר עמד גם הוא ברקע בריחת המשפחה תחילה לקרשקש, אחר-כך לעמרוס ומשם לזאויה. גם העיתוי המאוחר של החזרה לטריפולי, בשנת 1943, מחזק את הרושם כי לא היה מדובר בבריחה קצרת-מועד מההפצצות אלא בבריחה מהותית מהגרמנים.

בעדותה הראשונה לפנינו [ביום 4.11.09] חזרה העוררת ותיארה באופן מפורט וחי את סיפור לקיחתו של האח, יהודה, למחנה סידי עזאז. העוררת הייתה נסערת בעת שסיפרה על כך. היא הוסיפה וציינה כי לקיחתו של האח הייתה אלימה, וכי אחד החיילים שנכנסו לבית באותו מעמד זרק אותה על הרצפה ודרך על רגלה. עוד הוסיפה כי מספר שבועות לאחר מכן נלקחו גם אביה ואח נוסף לסידי עזאז, וסבתה ודודה נלקחו לתוניסיה, למחנה מרסה. בעקבות לקיחת הגברים של המשפחה התגבר החשש מהתנכלות של חיילים גרמנים לאחיותיה הגדולות של העוררת, וחשש זה גרם לבריחת נשי המשפחה הנותרות לכפרים שהעוררת לא זכרה אז בדיוק את שמותיהם. בהמשך עדותה מסרה כי הבריחה הראשונה, לקרשקש, הייתה גם בגלל ההפצצות וגם בגלל הגרמנים. לאחר מכן חזרו לטריפולי, והאב בנה מקלט למשפחה ואמר כי לא צריך לפחד יותר מן ההפצצות. אולם אז התגברו ההתנכלויות של הגרמנים, והמשפחה שבה וברחה לזוארה.

חרף היעדרה של סימטריה מלאה בין ההצהרה הראשונית והעדות, כגון לעניין האלימות במעמד לקיחת האח יהודה וההתנכלות לבנות שלא הוזכרו בהצהרה הראשונית – רוב חברי המותב נטו להאמין לעיקר הגרסה, המקימה תחולה להלכת הפחד.

במסגרת העדות סיפרה העוררת כי התגוררה בטריפולי, ליד מרפאת העיניים, בשכנות לאחיות גב' רינה הלחמי, גב' לידיה גוילי וגב' אמיליה ג'רבי ('האחיות'). נרדפותן של האחיות הוכרה בעיקר על יסוד עדותה של האחות הבוגרת, גב' הלחמי, שמסרה גם היא כי התנכלות החיילים הגרמנים לבנות עמדה ביסוד בריחת משפחתן לכפרים.

בעקבות עדותה זו של העוררת הוגשו תצהירים מאת האחיות הנזכרות, אשר שללו היכרות עם העוררת בטריפולי, ומגורים סמוכים של שתי המשפחות.

בעקבות תצהירים אלו הגישה העוררת תצהירים נגדיים מאת מר משה כהן, מר אליהו חדאד וגב' סילויה רבה. מר משה כהן מסר כי המשפחות גרו באותו רחוב בטריפולי ובנותיהן, לרבות העוררת והאחיות, שיחקו זו עם זו. הוא גם ציין שהעוררת והאחיות היו עמו במקום המסתור בכפר שאליו ברחו המשפחות יחדיו. מר חדאד מסר שמשפחתו, ומשפחות העוררת והאחיות, התגוררו באותו מתחם בטריפולי שבו התגוררו כ-7-8 משפחות. גב' רבה, שכנתן של העוררת ושל גב' ג'רבי, מסרה כי שמעה ויכוח בין השתיים שבו טענה גב' ג'רבי כי לא הכירה את העוררת בטריפולי, אם כי הכירה את אביה ואחיה. בכך אישרה גב' ג'רבי, לפי הצהרת גב' רבה, את השכנות בין המשפחות.

לאור התצהירים הסותרים נחקרו המצהירים, למעט מר משה כהן שנבצר ממנו להתייצב בבית המשפט, והעוררת נחקרה שוב [פרוטוקול מיום 18.10.10, לפני מותב שבו החליפה עו"ד אראלה עפרון את עו"ד יהודית ארבל, שנבצר ממנה להשתתף בדיון].

גב' הלחמי מסרה בחקירתה כי משפחת העוררת התגוררה במרחק של כ-5 בתים מביתה, וכי הייתה פוגשת את העוררת ברחוב. גם גב' גוילי אישרה בחקירתה כי שמעה מפי גב' הלחמי אזכור של מגורי העוררת באותה שכונה בטריפולי שבה גרה משפחת האחיות, אם כי גב' גוילי הייתה קטנה ולא שיחקה בחוץ עם הילדים הגדולים, ועל כן לא הכירה את העוררת. גב' ג'רבי, שלפי העדויות מסוכסכת במידה כזו או אחרת עם שכנתה העוררת, מסרה שלא הכירה את משפחת העוררת בלוב.

מר חדאד, שאינו נוגע בדבר, אישר בחקירתו את האמור בתצהירו. גם גב' רבה חזרה ואישרה את האמור בתצהירה, בדבר השיחה ששמעה בין העוררת לגב' ג'רבי.

הצלבת התצהירים והעדויות מראה כי למעשה עדותה של העוררת בדבר שכנות משפחתה עם משפחת האחיות, שנתמכה בעדויות של מר חדאד וגב' רבה (אפילו נתעלם מתצהירו של מר כהן שלא התייצב להיחקר על תצהירו),  לא נסתרה גם בעדויותיהן של האחיות.

אף אחד לא שלל את דבר השכנות בטריפולי, בין אם מדובר בבתים סמוכים ממש ובין אם מדובר בבתים באותה שכונה. לעניין גרסת העוררת ומר כהן כי המשפחות הנדונות ברחו יחד לכפרים, הנוגדת את גרסת האחיות, ובעיקר זו של גב' הלחמי, כי לא פגשה את העוררת בכפרים שאליהם ברחה – נציין כי לא מן הנמנע שפלוני יזכור את אלמוני, בעוד שאלמוני לא יזכור את פלוני. מדובר, יש לזכור, על קשרי ילדות ברמה לא ברורה של קרבה מלפני כ-70 שנה. מקובלת עלינו, בהקשר זה, גם טענת ב"כ העוררת כי אין לדקדק עם העוררת והעדים בכל הנוגע לשמות הכפרים שאליהם ברחו משפחותיהם באותם ימים רחוקים. שמענו עדויות רבות על משפחות שברחו מספר פעמים בזמנים שונים למקומות שונים, ולעתים גם התפצלו, באופן שבני אותה משפחה ברחו למקומות שונים בזמנים שונים. לפיכך, אי-התאמה בפרטים מעין אלה, כשלעצמו, גם אם יש בו כדי ליצור עמימות בדבר המהלך המדויק של ההתרחשויות, ואף ספק בשאלת אמינות הגרסה – אינו מעיד בהכרח על כוונת מרמה אצל בעל גרסה זו או אצל בעל הגרסה האחרת.

לאחר שוך המהומה שהתעוררה בעקבות הגשתם של התצהירים מטעם האחיות, ושל התצהירים הנגדיים מטעם העוררת – יש לקבוע כי גרסת העוררת לא נסתרה, ולמעשה אף נמצאה מחוזקת בעקבות הודאתן של גב' הלחמי וגב' גוילי בשכנות שהעוררת מסרה עליה בעדותה הראשונה. נוכח השכנות, מהווה גרסת האחיות, שהתקבלה, בדבר התנכלות החיילים הגרמנים לבנות השכונה, ובריחת המשפחות לכפרים על רקע זה – משום חיזוק לגרסת העוררת באותו עניין.

לאור המקובץ, מתקבלת גרסת העוררת כי משפחתה ברחה לכפרים גם בגלל הגרמנים, אשר לקחו את הגברים לעבודות כפייה, התנכלו לבנות ובכלל הפילו חתיתם על יהודי השכונה.

נזכיר כי הטענה המקדמית שהעלתה המשיבה בדבר מועד הגשת הערר אינה רלבנטית עוד; זאת לאור פסיקתנו בעניין וע (ת"א) 50/09 רייטן משה נ' הרשות המוסמכת מיום 16.11.09, ובעניין וע (ת"א) 421/09 הרפז גדעון נ' הרשות המוסמכת מיום 13.1.10, אשר יישמו את הלכת ע"א 3109/05 הרשות המוסמכת נ' מרלן שכטר מיום 16.4.07. פסיקה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שהלכת מרלן שכטר שבה ואושרה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ע"א (ת"א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' גולדה חיימוביץ מיום 1.7.10; תוך קביעה כי אין להערים מכשולים דיוניים וצדדיים על דרכם של ניצולי השואה להגשמת תכלית החוק באמצעות זכייה שוויונית בתגמול.

הערר מתקבל. העוררת תזכה בתגמול ממועד תביעתה הראשונית.

ניתן היום, יום השואה, כ"ח ניסן תשע"א, 02 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

על החתום: השופט שלמה פרידלנדר, עו"ד אראלה עפרון וד"ר נעמי אפטר.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: