ז"י (מחוזי) 139/15 התובע הצבאי נ' ווסנה

1. שנתמכה גם על ידי סגן מ. – אך בכל זאת הם בחרו להישאר במקום, דבר שהביא להסלמת האירוע; גם לאחר שאירועי האלימות החלו, יכלו הבלשים להימנע מהסלמה נוספת, ומהתזת הגז המדמיע, וזאת משנמסר להם על ידי רס"ב חכמון ורס"ל באוקט, כי מתנהלת שיחה בינם לבין טור' ישעיהו, וכי הושגה רגיעה. לדעת ההגנה בחרו הבלשים להתעלם מכך, נוכח כעסם הרב לאחר שטור' ישעיהו התקיף את רב"ט ג וגרם לו לפציעה. גם לאחר התזת הגז המדמיע בחרו השוטרים – ובמיוחד סמל ש – לנהוג באלימות שלא לצורך, בעת מעצרם של הנאשם וחבריו. כיום מנסים הבלשים להצדיק את השימוש בגז מדמיע (אשר התבצע בניגוד להנחיות) ואת אותה אלימות אותה נקטו, על ידי מסירת עדויות שיש בהן משום העצמת האירוע.

בעיקר ביחס לסמל ש, הדגישה ההגנה, כי הוא לא הזכיר כלל את שמו של הנאשם, הן בתלונתו הראשונית לרופא והן בזכ"ד שרשם, ס/1; עדותו שקרית ומוגזמת, למשל בכך שטען כי היה מעורב בעשרות מקרי אלימות בעוד שמפקדו הותיק ממנו, מסר כי מקרי אלימות הם נדירים, וכן בכך שהוא העד היחיד שייחס לנאשם ולחבריו גם איומים ברצח בעת האירוע, על מנת להעצים את טענותיו. עוד נטענו טענות בנוגע ליכולתו לזהות ולהבדיל בין המעורבים השונים. ההגנה סבורה, כי סמל ש מנסה בדיעבד להצדיק את האלימות הרבה אותה נקט כלפי הנאשם בעת מעצרו, וכי זו הסיבה לכך שהפליל אותו באירוע האיזמל. 

91. ניכר כי ההגנה בסיכומיה הפכה כל אבן ואבן בניסיון לשכנענו שלא לקבל את עדויות הבלשים; אך על אף האמור אין ביכולתנו לקבל את עמדת ההגנה, וככלל מצאנו (תוך הסתייגויות שיפורטו להלן בנוגע לחלק מהעדויות שנשמעו) להעדיף ולקבל את תיאור האירוע כפי שסופר על ידי הבלשים. זאת הן לאור התרשמותנו הבלתי אמצעית מעדותם של הבלשים, הן לאור השתלבות עדותם עם חלקים נכבדים מעדויות אנשי בה"ד X בהם מצאנו כאמור לתת אמון והן לאור חוסר האמון שמצאנו לתת בעדות הנאשם, וזאת כפי שיפורט להלן.
92. בראש ובראשונה סברנו, כי ניתן לקבל את קיומן של סתירות מסוימות בין העדים השונים, בשים לב לכך שמדובר באירוע קצר יחסית, ספונטני, ובלתי שגרתי, שכל אחד מהעדים ראה אותו מזוית ראיה אחרת. כמו כן, עלה בבירור מהראיות שהובאו בפנינו, כי לא כל עדי התביעה (הן הבלשים והן אנשי בה"ד X)  נכחו בכל חלקי האירוע, הדלת נפתחה ונסגרה ואנשים נכנסו ויצאו. עניין זה יכול להסביר את הגרסאות השונות שנשמעו, לגבי פעולות שונות שראו כל אחד מהנוכחים, שכן אנשים שונים ראו חלקים שונים באירוע, שהיה דינמי וסוער. כמו כן האירוע שכלל את הבלשים התרחש במשרד קטן, בו נכח מספר רב של אנשים, פטישים עפו באויר, כיסאות הושלכו, שולחן הופל לרצפה – וכל זאת תוך דקות ספורות בעוד האירוע מתגלגל. במצב דברים זה, כאשר מדובר באירוע רב משתתפים שאינו שגרתי ופשוט, ניתן לצפות כי בהליך ההעדה יתגלו גם קשיים ולא תמיד יהא הזיכרון המדויק. לפיכך גם יש לקבוע את הממצאים העובדתיים בזהירות המתחייבת (ר' ע"פ 193/14 פאדי נסראללה נ' מדינת ישראל (2014) בפסקה 22 לפסק הדין להלן – "פרשת נסראללה"), וכך אכן מצאנו לעשות.
93. נזכיר עוד, כי נקבע בפסיקה, כי "ניסיון החיים מראה, כי שכיחים הם המקרים שבהם קיימות אי התאמות בין עדויות אמינות של עדי ראיה שונים לאירוע אחד; ולהיפך נדירים הם דווקא המקרים שבהם עדים שונים מוסרים עדויות זהות במדויק, והדבר אף עשוי להצביע על תיאום עדויות פסול ביניהם. ואכן אי התאמות וסתירות בעדויות הם בגדר חזון נפרץ בעדויותיהם של עדים, וככלל, אין בהם בהכרח כדי לפגום במהימנות העדויות – כל עוד אינם נוגעים לפרטים מהותיים, או כאשר יש להם הסבר מניח את הדעת" (ע/109/06 סמל כדורי נ' התצ"ר (2007)).
94. לא מצאנו לקבל את הטענה לפיה כל האירוע מקורו באלימות משטרתית בלתי מרוסנת, עקב כעסם של הבלשים והחלטתם שלא להרפות מהאירוע. מכלל הראיות שהובאו בפנינו עולה תמונה דומה, לפיה התנהגותם של המעורבים בפרשה זו, או לפחות חלקם, גרמה לתחושת פחד ואימה ברחבי הבסיס, במשך פרק זמן ממושך. נסיון לאזיקת חלק מהמעורבים לא צלח. באשר לשניים מהמעורבים היתה זו הפעם השניה בתוך שבוע בה הם מעורבים באירוע אלימות. תחושה זו של אנשי הבסיס, אשר לא הצליחו להשתלט בעצמם על האירוע, היא שהביאה להזמנתם של בלשי מצ"ח למקום באופן חריג, לגזרה שאינה שייכת להם ובשעות הקטנות של הלילה; וזו תמונת המצב כפי שתוארה להם על ידי אנשי הסגל בבה"ד X, בטרם הגיעו למשרדו של סגן מ..
95. נוכח האמור, אין כל דופי בכך שעם הגעתם למקום, עמדו הבלשים על כך שיבצעו את תפקידם כפי שנדרשו, וסירבו לעזוב את המקום. האם עזיבתם היתה מונעת את האירוע? גם אם התשובה לכך חיובית, הרי שזוהי חוכמה שבדיעבד; לאור המידע שנמסר להם, לא היה זה הדבר הנכון לעזוב את המקום, ולא למותר לציין, כי גם סגן מ., על אף שהצטרף לבקשה שיתנו לו לשוחח עם החיילים, ציין באופן ברור, כי השיחה לא היתה רגועה כפי שניסו הנאשם וחבריו לצייר, וכללה גידופים ואיומים מצד טור' ישעיהו בעיקר. על כן, נוכח התנהגותם קודם לכן, ספק אם אכן היה בעזיבת הבלשים כדי להביא להרגעת הרוחות.
96. יתר על כן, עולה מכלל העדויות, גם אלה של סגן מ. ורס"ב חכמון, כי למעשה ההסלמה הראשונית באירוע חלה, משסמל ש הבהיר – באופן מילולי, בלי לנקוט בכל פעולה פיזית – כי אין בכוונתם של בלשי מצ"ח לעזוב את המקום. הדבר הביא לגידופים, השלכת סיגריה ואף לכך שטור' ק.ד קם וסטר לסמל ש, ומשם כבר החל האירוע להתגלגל לפסים אלימים. על כן, טענת ההגנה לפיה האחריות להתחלת האירוע האלים רובצת לפתחם של הבלשים, בשל אי עזיבתם את המקום כאשר התבקשו לעשות כן, איננה במקומה.
97. במהלך האירוע עצמו, התמודדו הבלשים עם אלימות כלפיהם, שכללה שימוש בנשק קר ופציעות של חלקם, ומכאן מובן יחסם לאירוע זה, כאל אירוע חריג וחמור, הדורש מהם התמודדות בדרכים מתאימות. ניסיונם הראשוני לפנות אל המעורבים באופן מילולי לא צלח; בהמשך לא הצליחו להשתלט עליהם גם בכוח פיזי, עקב השימוש של המעורבים בפטישים ובאיזמל שהביא לפציעת חלק מהם; ובשלב שטרם ריסוס הגז המדמיע נוצר מצב בו הם מצויים מאחורי הדלת הסגורה, כאשר ידוע להם כי במשרד מצויים אנשי סגל ביחד עם המעורבים, וכי כל ניסיונות ההשתלטות הקודמים כשלו. הם גם לא היו נוכחים בחדר ביחד עם רס"ב חכמון ורס"ל באוקט, אשר טענו כי הצליחו להביא לרגיעה מסוימת.

בנסיבות אלה, גם לא סברנו כי יש לזקוף לחובתם את השימוש בגז המדמיע. בהנחיית מפקד מצ"ח מ.מ: 0372 מיום 10/02/2015, נקבע בסעיף 5(א)(2) כי שימוש בגז מדמיע ייעשה בנסיבות התפרעות אדם אחר, לאחר שלא צלח השימוש בכוח פיזי. בסעיף 5(ג)  נקבע כי השימוש יהא במרחק של כ-80 ס"מ מנשוא הפעילות, וככל שמאפשרות הנסיבות יש להימנע מהתזת גז מדמיע במקומות סגורים. מכאן, שההנחיה לא שללה באופן גורף את היכולת לעשות שימוש בגז מדמיע במקום סגור; והשתכנענו כי בנסיבות שנוצרו, לפחות לפי ראייתם של הבלשים באותה עת, לא היתה עוד ברירה אחרת. עוד נציין, כי נראה שנשמר המרחק המתאים בין הבלשים לבין החיילים המעורבים, שכן לפי תיאור הבלשים, הם עמדו בעת הריסוס בכניסה לחדר, בעוד שהמעורבים עמדו בפינת החדר (נעיר לעניין זה, כי עדותו של טור' ישעיהו, על כך שהבלשים פתחו את חולצותיהם של החיילים וריססו גז מדמיע בפניהם לא זכתה לאמוננו, כפי שיתואר עוד להלן).

עדותו של סמל כפיר ש

98. כעת נפנה לבחון את עדותם של כל אחד מהבלשים שהעידו בפנינו, ובראש ובראשונה את עדותו של סמל כפיר ש; וייאמר מיד, כי על אף שככלל מצאנו לתת אמון בדבריו, בנוגע לתקיפה שחווה מידיו של הנאשם, הרי שאיננו מתעלמים גם מקשיים בעדותו. ניכר מאופן עדותו בפנינו, שניתנה כחודש ומחצה לאחר האירוע, כי הוא עודנו נסער ונרעש מהאירוע, אותו הגדיר כיוצא דופן וחריג גם ביחס לאירועי אלימות בהם נתקל בעבר.
99. הקושי המרכזי בעדותו של סמל ש נוגע לכך שהן בדיווח הרפואי שמסר (ת/8) והן בזכ"ד המתאר את האירוע (ס/1) לא הזכיר כי נפצע מאיזמל שהוחזק על ידי הנאשם, אלא מפטיש שהוחזק על ידי טור' ישעיהו. עם זאת, הובא בפנינו גם כי העד שינה את גרסתו כבר בעדותו במצ"ח, למחרת האירוע, הזכיר העד את אירוע התקיפה של הנאשם באמצעות איזמל, וזאת לאחר שישן והתאושש. עובדה זו עולה הן מדברים שאמר העד בעדותו בפנינו  (ואושרו על ידי ההגנה) והן מנוסחה של שאלה שהופנתה לנאשם וציטטה מעדותו של סמל ש. ההגנה התנגדה לבקשת התביעה להגיש את העדות במצ"ח, וטעמיה עימה; אך גישה זו של ההגנה יצרה תחושה כי היא מבקשת להציג בפנינו מצג חלקי בלבד הנוגע לעדותו של העד, באופן שיש בו כדי להחליש באופן משמעותי את משקלה של הטענה בנוגע לאי איזכורו הראשוני של הנאשם בת/8 ובס/1.
100. כאמור, סמל ש הסביר כי לא הזכיר את מעורבותו של הנאשם מלכתחילה, עקב אותה סערת רגשות, עייפות ותחושת כאב. הפנייה למיון היתה כבר באותו לילה, והזכ"ד נרשם מיד לאחר האירוע. עם זאת העדות נרשמה כאמור לאחר שכבר הספיק לנוח ולהתאושש מעט. לעניין זה כבר נקבע, כי היזכרות מאוחרת בפרטים, גם כאשר מדובר בשוטרים, אשר מצופה מהם דיוק מירבי, אינה מעידה בהכרח על חוסר מהימנות של העדות – וכי אפשרי בהחלט שלאחר אירוע סוער, יהיו פרטים שלא נמסרו בתחילה ויצופו בזכרונם של העדים רק מאוחר יותר (ר' פסקה 8 בפרשת נסראללה). מכאן שמצאנו לקבל את הסבריו של העד לעניין זה, ולקבוע כי בשים לב לכך שהבהיר את גרסתו, בתוך זמן קצר ביותר, תוך שפירט את חלקו של הנאשם כבר בעדותו במצ"ח, הרי שאין בכך שלא הזכיר את שמו של הנאשם בזכ"ד הראשוני כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעדותו.
101. יתר על כן, איננו מקבלים את טענת ההגנה, לפיה סמל ש ביקש לטפול אשמת שווא על הנאשם, רק על מנת להצדיק את האלימות כלפיו עם מעצרו, דבר המתבטא בין השאר בכך שהוא העד היחיד שייחס לנאשם ולחבריו איומים מילוליים שונים. סמל ש לא הסתיר במהלך עדותו, כי פעל בכוח כלפי הנאשם, לרבות בעיטה בצלעות לאחר התקיפה באיזמל ומכות במקל מטאטא כדי לנטרל אותו, וזאת לאחר שהנאשם המשיך להחזיק באיזמל גם לאחר התזת הגז המדמיע; בעדותו לא עומת באופן ישיר עם טענת הנאשם לפיה דרך על גבו וראשו. יצויין, כי הנאשם גם לא הפנה כלפיו טענה קונקרטית לאלימות נגדו באמרותיו במצ"ח, אלא מסר במסגרת ת/4 כי אינו יודע מי דרך עליו (שורות 15-16 בעמ' 2) ויוזכר, כי מעדותו של טור' ק.ד עלה כי גם הוא היה מעורב באזיקת הנאשם ולא רק סמל ש. על כן התזה לפיה ביקש סמל ש להפליל את הנאשם, כיוון שהופנו כלפיו טענות קודמות של הנאשם לאלימות כלפיו, אינה מתיישבת עם הראיות. נזכיר עוד, כי סמל ש הזכיר את שמו של הנאשם בעדותו במצ"ח כבר ביום שלאחר האירוע, מבלי שהיתה לו כל יכולת לדעת בדבר האשמות של הנאשם כלפיו. לבסוף נציין, כי אמנם סמל ש הוא היחיד שהעיד על איומים מפורשים, אך גם רס"ב חכמון, סגן מ. ויתרת הבלשים העידו בדבר גידופים וצעקות, ויקשה לדעת מה ניתן היה לשמוע במהומה שאירעה בחדר.
102. מעבר לכך, עלה מהראיות, כי הן לסמל ש והן לשוטרים האחרים לא היתה כל היכרות מוקדמת עם הנאשם או עם המעורבים האחרים; ומכאן שלסמל ש לא היתה כל סיבה להזכיר את שמו של הנאשם דווקא כמי שהיה מעורב בתקיפתו, בעוד שאת שמו של טור' יוסף בלאי לא הזכיר כמי שמעורב באופן ישיר באירועי האלימות.
103. למותר לציין, כי באם היה סמל ש מבקש להעצים את מידת המעורבות של הנאשם באירועי האלימות הרי שיכול היה לייחס גם לנאשם את התקיפה בפטיש. כמו כן, כשנשאל האם ראה את הנאשם מחזיק גם במספריים השיב בשלילה (וכזכור החזקת המספריים לא הוכחשה גם על ידי הנאשם, על אף שטען לפרשנות תמימה של הדבר).
104. גם לטענה נוספת על כך ששתי הפסקאות הראשונות בס/1 שנכתב על ידי סמל ש, דומות לשתי פסקאות שנכתבו על ידי רב"ט מולא בזכ"ד שלו, לא מצאנו ליתן משקל משמעותי. הזכ"ד שכתב רב"ט מולא לא הוגש לעיוננו, והוא גם לא נחקר כלל בחקירה נגדית על ידי ההגנה. על כן איננו יודעים האם אכן היתה פה העתקה כטענת ההגנה, אם לאו. כך או כך, ברי כי הפסקאות הראשונות בס/1 עוסקות ברקע להגעת  הבלשים לאירוע, ותו לא, ולא נטען כי יש דמיון בין הזכ"דים בכל הנוגע לתיאור האירוע עצמו. כאמור, גם יש הבדלים בין התיאורים השונים שמסרו הבלשים ביחס לאירוע, באופן שמסיר את החשש מפני תיאום עדויות.