המ"ש 3827-01-16 עמר נ' מדינת ישראל

לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות שכן אין בנימוקיה טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ'מדינת ישראל).

זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). על המבקש להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתו.

בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור ניכר עסקינן בדוח משנת 2013 אשר נשלח למען הרשום של המבקש ולעניין זה אין ממש בטענתו כי באותה העת היה מצוי בסכסוך גירושין. המבקש לא עדכן את המען והדוח נשלח למען המעודכן. לעניין זה ראו עפ"ת 190404-08-15 ח'אלד מחאמיד נ' מד"י, וכן ראו פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל.

המבקש אמור לשאת באחריותו לרישום מספר כלי רכב על שמו ומכאן חובתו לוודא כי "בזמן אמת" הוא יכול לשלוט עליהם ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית, (גם ללא עמדת המשיבה).

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.