הלכת השיתוף חלה גם על כושר השתכרות מוגבר ומוניטין אישי

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        האם הלכת השיתוף חלה על "נכסי קריירה" - לאמור, בעיקר, כושר השתכרות מוגבר ומוניטין אישי? זו השאלה הניצבת בפנינו.

רקע

2.        פלוני המבקש (להלן: המבקש) ופלונית המשיבה (להלן: המשיבה) נישאו ביום 18.10.1971 כדת משה וישראל. השניים הקימו להם משפחה, והביאו לעולם חמישה ילדים. בשנת 1998 נפרדו בני הזוג, וביום 12.12.1999 - התגרשו. המבקש עוסק בראיית חשבון ובבעלותו משרד עצמאי. המשיבה היא יועצת חינוכית.

           המשיבה הגישה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב תביעה נגד המבקש. בתביעתה ביקשה כי יוצהר שהיא שותפה בכל הנכסים והזכויות הרשומים על שם המבקש, על פי הלכת השיתוף, וכי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בכל הנכסים והזכויות. כמו כן, עתרה המשיבה לצו שימנע מן המבקש לערוך דיספוזיציות בנכסים.     

3.        בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט י' גרניט) קבע שהלכת השיתוף חלה במקרה דנן, וכי מועד הפסקת השיתוף הוא יום הגשת התביעה על ידי המשיבה - 8.4.1997. "אילו היה עלי לבחור משפחה לדוגמה שלגביה חלה הילכת השיתוף בנכסים, באופן המובהק ביותר, הייתי בוחר בצדדים שלפנינו" - כך סבר בית המשפט. בית המשפט ציין, כי בית המגורים של הצדדים ברמת-גן נמכר, והתמורה חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. לאור תחולתה של חזקת השיתוף, נקבע כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בכספים ובזכויות האחרות שהיו בחשבון בנק המזרחי מס' 332404 ביום 8.4.1997; בזכויות שנצברו בקרנות ובקופות שונות מיום הנישואין, 18.10.1971, ועד יום 8.4.1997; ובזכויות במגרש בבאר-שבע. כמו כן, נקבע כי לכל אחד מהצדדים שליש מנכסי המקרקעין ברחוב פלדמן בפתח-תקווה, ברחוב פיק"א בפתח-תקווה וברחוב בר-כוכבא בבני-ברק. השליש הנותר בנכסים אלה, כך קבע בית המשפט לענייני משפחה, שייך לאביו של המבקש. ביחס לשני חשבונות בנק נוספים בבנק המזרחי נקבע כי לכל אחד מהצדדים שליש מן הבעלות בכל הכספים והזכויות נכון ליום 8.4.1997. עוד נקבע, כי הלכת השיתוף חלה גם על נכסי הקריירה של המבקש, ומשכך, חייב הוא בתשלום חודשי למשיבה. סכום התשלום העיתי הועמד על 3,000 ש"ח לחודש עד הגיעה של הבת הקטינה לגיל 18 שנים או עד לסיום לימודיה התיכוניים לפי המאוחר, ו-4,500 ש"ח לחודש אחרי כן. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ערערו הצדדים לבית המשפט המחוזי.

4.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) קבע, בהסכמת הצדדים, כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו כי בית המגורים של הצדדים נמכר, ומשכך, חלה עליו הלכת השיתוף. עוד נקבע, כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בנכס בבני-ברק ובדמי השכירות שהוא מניב. כך נקבע גם ביחס לדירה ברחוב פיק"א בפתח-תקווה. באשר לדירות ברחוב פלדמן בפתח-תקווה, נקבע כי הצדדים שותפים בחלקים שווים בשבע הדירות הרשומות על שמו של המשיב, עם זאת, דמי השכירות שמניבות הדירות יחולקו בחלקים שווים בין המבקש, המשיבה ואחיו של המבקש. נקבע גם שהצדדים שותפים בחלקים שווים בכספים המצויים בכל חשבונות הבנק וקופות הגמל הרשומים על שמו של המבקש. בית המשפט המחוזי הותיר על כנן את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע ל"נכסי הקריירה" והמוניטין.

5.        בבקשתו מלין המבקש על היבטים שונים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, בית המשפט ביסס את קביעותיו בדבר נכסי המקרקעין על טענות עובדתיות שלא נכללו בכתבי הטענות. הוא שב וטוען, כי נכסי המקרקעין בבני-ברק וברחוב פלדמן בפתח-תקווה ניתנו לו מאביו כדי להבטיח את רווחתם של האב ושל אחיו הנכה, ומשכך, אין מדובר ברכוש "שלו" שמהווה חלק מקופת השיתוף. כך נלמד, לדידו, מן העובדה שלמשיבה אין כל זיקה כלכלית לנכסים אלה. עוד טוען המבקש, כי הכספים שהופקדו באחד מחשבונות הבנק היו שייכים לאביו, וממילא גם הרווחים שהופקו מהם בהשקעות בבורסה. זאת ועוד, לטענת המבקש, טענותיו בדבר קיזוז התחייבויותיו לא הובאו בחשבון כראוי, בשתי הערכאות. טענתו המרכזית של המבקש מופנית כלפי חיובו בתשלומים עיתיים בגין כושר השתכרותו והמוניטין האישי שלו.

           המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. היא סבורה כי "זהו המקרה הראוי לקבוע כי 'נכסי קריירה' שצבר המבקש במהלך תקופת הנישואין הם נכסים בני שיתוף, לו ולמשיבה". את תשובתה היא תומכת בסקירה מעמיקה של הסוגיה, ולטיעונים השונים שהעלתה נתייחס בהמשך.

6.        לאחר שעיינו בטענות הצדדים וקיימנו דיון בעל-פה, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שנתנה. עם זאת, החלטנו להגביל את הרשות אך לסוגיית תחולת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה". יתר הטענות שהעלה המבקש אינן מגלות שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית-עקרונית שיש בה כדי להקים עילה להתערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי", ורובן אף נוגע לממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות.

           בפתח הדברים יוטעם כי המבקש והמשיבה נישאו ביום 18.10.1971. משכך, אין חולק כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 אינו חל עליהם וכי היחסים הרכושיים ביניהם מוסדרים על-פי הלכת השיתוף - בזו נתמקד להלן (לדיון בחוק, בהלכת השיתוף וביחס ביניהם ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529; מ' שאוה הדין האישי בישראל 803-787 (כרך ב, מהדורה רביעית, התשס"א)).

הלכת השיתוף

7.        הלכת השיתוף - פרי ההלכה הפסוקה - קובעת חזקה לפיה "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252-253). ראשיתה של ההלכה בשנות ה-60 של המאה הקודמת (ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240; ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589; ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393. ראו גם: מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך א, מהדורה רביעית, התשס"א) 196-191). היא הועמדה, עוד מבראשית, על שילובם של שני יסודות נורמטיביים איתנים: אוטונומיית הרצון של בני הזוג ועקרון השוויון.

8.        מנקודת המבט של אוטונומיית הרצון של בני הזוג, קובעת ההלכה ברירת מחדל הסכמית, אשר בני הזוג יכולים לסטות ממנה. ברירת המחדל מושתתת על ההנחה כי בני זוג שבחרו לחיות חיים זוגיים מעוניינים לחלק ביניהם את רכושם בחלקים שווים. זהו למעשה "הסכם מכללא" בין בני-הזוג, הנלמד מנסיבות חיי הנישואין. הסכמה זו, כך ניתן להניח, לא זכתה להסדרה משפטית ex-ante בשל אופיים הבלתי-פורמאלי של היחסים הזוגיים, והסרת הלוט מעל הסדר הרכוש הפורמאלי (כגון רישומו של הרכוש בשמו של אחד מבני-הזוג) נועדה ליתן לה תוקף. במילותיו של הנשיא אגרנט: "אילו הוצגה לצדדים, בזמן הרלבנטי, השאלה, למי שייך הנכס, כי אז היו עונים: כמובן שהוא שייך לשנינו בחלקים שווים; הווה אומר, שהכוונה לבעלות משותפת בנכס ניתן להסיקה מכללא מהתנהגותם של בני הזוג לפי אורח חיי הנישואין שלהם עד לזמן שבו חל הקרע הסופי" (עניין בריקר הנ"ל, בעמ' 599).

9.        הטעם השני העומד בבסיס ההלכה, כאמור, הוא עקרון השוויון: "כאשר לא קיימת הוכחה ברורה בדבר כוונת הצדדים" - כך ציין הנשיא אגרנט עוד בעניין בריקר הנ"ל - "...מוצדק להיזקק לעיקרון הטמון בדיני היושר, הוא העיקרון הדוגל בשוויון". חזקת החלוקה השוויונית של הרכוש מבטאת את התפישה הערכית לפיה אין להגדיר באופן נוקדני את תרומתו של כל אחד מבני הזוג לתא המשפחתי, בהתאם לתג-המחיר שמצמיד לה השוק. בני הזוג עשויים לשאת בתפקידים שונים במסגרת הקשר הזוגי והמשפחה בכללותה. תפקידים אלה עשויים להיות מושפעים מן ההטיה המגדרית. זאת ועוד, חלק מן התפקידים שממלאים בני הזוג זוכים לשווי-שוק נמוך יחסית, ואחרים כלל אינם ניתנים לאמידה בערכים ממוניים. אולם, גם אם פועלים בני הזוג באתרים שונים, תרומתם לתא המשפחתי, על דרך הכלל, שווה. קשר זוגי אינו נסב - ולא ראוי שייסוב - על התחשבנות בגין ה"השקעה" שהשקיע כל אחד מבני הזוג וה"תשואה" הכספית שזו הניבה. לאור זאת, ולאור החשש משעתוק אותה הטיה מגדרית, הכלל הוא כי בהעדר הסכמה אחרת, אין צד אחד זכאי יותר מהאחר למשאבי הנישואין (ח' דגן קניין על פרשת דרכים(תשס"ה) 472-468). עמד על כך השופט י' טירקל באחת הפרשות:

מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות ולרווחים הנצברים בקופה המשותפת; יכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית משותף - במשמעותו הגשמית, הרוחנית והרגשית - כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו (ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250, 254).

           יש התומכים את חזקת השיתוף אף בטעמים נורמטיביים נוספים, בהם ערך העבודה של הקניין, המורה כי ראוי ליתן גמול לשני בני הזוג על נכסים שצברו במאמץ משותף (דגן, בספרו הנ"ל, בעמ' 463).

10.      הנה כי כן, "חזקת השיתוף, כעיקרון משפטי, צמחה מתוך שילוב של ערך השיוויון, כביטויו בתפיסותינו החוקתיות בדרך כלל, ובחוק שווי זכויות האשה, התשי"א-1951, בפרט, עם עיקריהם של דיני החוזים - ובמיוחד הכללים בדבר היווצרותם של היחסים החוזיים וגיבוש תנאיהם, ודיני היושר נוסח ישראל המבקשים לתת ביטוי קנייני צודק והוגן לזיקת שני בני הזוג לרכוש שנרכש במאמץ משותף של שניהם, כל אחד בתחומו" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 254). ערכים אלה - השילוב והאיזון ביניהם - הם המקור לשני המבחנים אשר נתגבשו בפסיקה כתנאי להחלתה של חזקת השיתוף: מבחן אורח החיים התקין ומבחן המאמץ המשותף. הללו כשמם כן הם, ותכליתם לאתר מסד עובדתי מספק להחלתה של ההלכה. אולם, יש הסבורים כי במשך הזמן צומצמו המבחנים, והתנאים העובדתיים הדרושים להחלת החזקה, הוגמשו. עמד על כך השופט ג' בך:

במשך הזמן צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשיים...