הליך פלילי נגד סרבן גט

בתאריך ה' באייר התשע"א (9.5.2011) הוציא בית הדין האזורי בירושלים פסק דין ארוך ומנומק אשר בסופו הכריע ברוב דעות כי יש לחייב את הבעל [א'] במתן גט לאשתו.

על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור אל בית הדין הרבני הגדול, ובתאריך כ"ג באייר התשע"ב (15.5.2012) הוציא בית הדין הרבני הגדול פסק דין בו הוא דוחה את הערעור כנגד פסק הדין לחיוב בגט, והוסיף לחייב את הבעל במזונות אישה בסך 500 דולר לחודש מדין 'מעוכבת מחמתו', החל מיום מתן פסק הדין בערעור.

באשר לפסק דין לכפיית גט, אפפה את העניין אי-בהירות. בהמשך לפסק דינו בערעור על החיוב בגט, הוציא בית הדין הרבני הגדול, בתאריך כ"ד בתמוז תשע"ג (02.07.2013), החלטה המורה להחזיר את התיק אל בית הדין האזורי כדי שידון בבקשת האישה להטלת סנקציה של מאסר על הבעל בשל המשך סירובו לגרשה כפי שחויב בבית הדין.

במענה לכך הוציא בית הדין האזורי בירושלים ביום א' באב תשע"ג (08.07.2013) החלטה לפיה יש להחזיר את הבקשה אל בית הדין הרבני הגדול אשר טיפל בעניין, ובתאריך י"ד בכסלו תשע"ד (17.11.2013) ניתנה על ידי בית הדין האזורי בירושלים החלטה נוספת, במענה למכתבו של הרב אליהו מימון, מנהל אגף עגונות בבתי הדין הרבניים, ובה נכתב כי "מאחר שהכפייה למאסר ניתנה על ידי בית הדין הגדול יש להעביר את מכתבו של הרב מימון בעניין הרחבת הסנקציות אל בית הדין הרבני הגדול". במענה לכך נתן בית הדין הרבני הגדול החלטה בתאריך י"ד בטבת תשע"ד (17.12.2013), המבהירה כי נפלה ביד בית הדין האזורי בירושלים "טעות נכרת, [ו]בית הדין הגדול לא פסק כפייה במאסר על הבעל". בהמשך להחלטה זו הוציא נשיא בית הדין הרבני הגדול החלטה להעביר את התיקים בעניינם של הצדדים אל בית הדין האזורי בחיפה, ולאור זאת ניתנה החלטה בבית הדין האזורי ירושלים, בתאריך כ"ו בסיון תשע"ד (24.06.2014) הסוגרת את התיקים ומעבירה את הטיפול בנדון אל בית הדין דנן.

אמנם, מן הנכון היה במקרה זה כי יינתן פסק דין מפורש לכפיית גט, הקובע כי יש לעבור לשלב הבא של כפיית הגט על הבעל על ידי הטלת סנקציות של מאסר וכדומה, כמקובל בבתי הדין הרבניים. אלא שבמקרה זה עקב חוסר הבהירות, היה ברור לבית הדין – ובדיעבד בטעות – כי כבר יצא פסק דין לכפיית גט, ואין צורך כי בית דין זה יוציא פסק דין מפורש בעניין, ודי לו בכך שיוציא צווים לכפיית גט בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק קיום פסקי דין של גירושין"). לכן, משלב זה והלאה הוציא בית הדין החלטות רבות (כשבע עשרה החלטות, מהתאריך 10.7.2014 עד לתאריך 28.6.2016) בעניין מאסרו של הבעל בהתאם להוראות חוק קיום פסקי דין של גירושין, לפיהן:

בהתאם לסעיף 3א. (א) לחוק בתי דין רבנים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995. מחליט בית הדין להורות לשב"ס להחזיק את הבעל [א'] בבידוד לתקופה של 4 ימים.

המשך דיון בעניינו יתקיים ביום [...].

ובנוסף להן הוציא החלטות הנוגעות בעניינים אחרים של מאסר הבעל הסרבן.

כאן המקום לחזור ולהזכיר את המפורסמות, כי בהתאם להוראות חוק קיום פסקי דין של גירושין, אין צורך שבית הדין הרבני יוציא פסק דין מפורש לכפיית גט כדי שניתן יהיה להטיל על סרבן הגט הגבלות לפי חוק זה, כולל הטלת מאסר בגין סרבנות גט, כפי שקובע סעיף 1(א)-(ב) לחוק:

 (א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה – פסק דין), שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, צו הגבלה בדרך של עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה כמשמעותו בסעיף 2א או צו הגבלה בדרך של מאסר כפייה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן – צו הגבלה).

(ב) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפייה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.

יחד עם זאת, לשם הסדר הטוב והנכון וכדי שההליך יתאים להנחיית פרקליט המדינה 2.24 בעניין העמדה לדין בגין סרבנות גט, אנו קובעים כי מעמדה של החלטת בית הדין זה מיום כ"ו בתמוז התשע"ה (13.7.2015), אשר ניתנה בהרכב שלושה דיינים, "המורה לשירות בתי הסוהר שלא לספק לבעל [א'] מזון בכשרות מהדרין, לנ"ל יסופק מזון בכשרות רגילה כמקובל" – דינה מבחינת מהותה ותכליתה של ההחלטה הוא כשל 'פסק דין לכפיית גט' לכל דבר ועניין המתיר הלכתית הפעלת סנקציות של כפייה על הבעל לשם נתינת הגט לאשתו. אמנם כותרתו של פסק דין זה הוא כשל 'החלטה' גרידא, אך בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בבג"ץ 6994/15 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ירושלים (2015) הרי שסיווגה של החלטה שיפוטית כ'החלטה' או כ'פסק דין' אינה נקבעת לפי כותרתה אלא לפי תוכנה ומהותה:

החלטה זו סווגה על ידי בית הדין האזורי כ"פסק דין" ונחתמה על ידי שלושה דיינים [...] אשר לסיווגם הנכון של ההליכים שהתבררו לפני הערכאות הקודמות, מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני. עניינה של החלטת בית הדין הרבני האזורי היא במזונות אישה, שניתנה טרם שההליך בין הצדדים הגיע לסיומו. משכך, ואף שההחלטה הוכתרה כ"פסק דין", אין מדובר בהחלטה המסיימת את הטיפול בתיק, אלא בהחלטת ביניים.

וראה עוד בעניין זה בע"א 7346/01ג שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ, פ''ד נו(3) 61 (וראה גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2013), עמ' 1133):

בשורה ארוכה של החלטות נקבע כי לעניין סיווגה של החלטה לצורך הגשת ערעור כפסק-דין או כהחלטה אחרת, המבחן הוא מהותה של ההחלטה, ולא כותרתה (ראו ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז [11], בעמ' 202. ראו גם, בכיוון ההפוך, פסק-דינה של כבוד השופטת ביניש בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ [12], בעמ' 155).

ומאחר והתוכן והתכלית שמאחורי החלטת בית הדין דלעיל היתה להוסיף ולהחמיר את הגבלות הכפייה על הבעל, אחר החלטות הרבות למאסר ולנתינה בבידוד, ברור כי יש בהחלטה זו קביעה הלכתית המסיימת את הדיון בעניין הכפייה, וקובעת כי הדין נותן שיש לכפות את הבעל לתת גט, וממילא הצעד שהורה עליו בית הדין שלא לספק לבעל מזון בכשרות מהדרין נכון ותקף על פי דין, ונמצא שאין החלטה זו אלא, כאמור, פסק דין לכפיית גט.

ואל תשיבני ממה שנמצא בתקנה קי"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת", שהרי, לפי אותה תקנה, "בית-הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר". אי לכך, אנו מחליטים כי הנימוקים לפסק הדין לכפיית גט, שניתן בתאריך מיום כ"ו בתמוז התשע"ה (13.7.2015) יינתנו בפסק דין זה, ויש לראות את הנימוקים שנביא להלן כנימוקים לפסק הדין לכפיית גט על הבעל וכדלהלן:

בפנינו מקרה קשה של סרבן גט, ואחד התיקים הקשים בעניין עגינות.