1. כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים: עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין"), ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לנאשם יוחסה בכתב האישום עבירה נוספת של תקיפת בן זוג, ממנה זוכה בהסכמה, מכח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב - 1982 (להלן:
"חסד"פ").
2. הנאשם והמתלוננת היו בני זוג בעבר ויש להם ילדה משותפת. האירוע נשוא כתב האישום התרחש על רקע ניסיון התאבדות של המתלוננת, כאשר הנאשם, שלכאורה בא לדירתה כדי להושיעה, מואשם בתקיפתה. כן מואשם הנאשם באיומים שהושמעו קודם לאירוע התקיפה בדירה.
השתלשלות עובדתית
3. ביום 11/12/01 בשעה 14:21, התקבלה קריאה במוקד מגן דוד אדום אודות נסיון התאבדות, ביהוד, של אדל גוב (להלן:
"המתלוננת") דוד אסייג (להלן:
"החובש"), אז חובש ונהג אמבולנס מד"א, הגיע לבית. לדבריו (כפי שמתועדים בהודעתו במשטרה ת/5), המתלוננת סירבה לפתוח את הדלת. מבחוץ נשמעו צעקותיה של המתלוננת והחובש והצוות שעמו הזמינו משטרה על מנת שתתאפשר להם הגישה אל הבית. לאחר פרק זמן של כעשר דקות, הגיע הנאשם למקום ופרץ את הדלת בבעיטה.
4. עד לשלב זה האירועים, בעיקרם, אינם שנויים במחלוקת. מכאן, קיימת מחלוקת עובדתית לגבי השתלשלות העניינים בדירה. מכל מקום, אין חולק כי בתום האירועים בדירה, עזב הנאשם את המקום, טרם בוא המשטרה (ת/6), כשהחובש נותר בדירה עם המתלוננת ואחר כך לקחה באמבולנס לבית החולים.
גרסאות המעורבים וניתוחן
5. מאחר וגרסאות הצדדים לגבי התרחשות האירועים בדירה שונות, אציג את הגרסאות השונות ואתייחס אליהן.
גרסת המתלוננת
6. המתלוננת מספרת בעדותה כי ערב לפני האירוע התקשר אליה הנאשם ושאל אותה האם תוכל לאסוף את בתם המשותפת מהמעון ביום למחרת. המתלוננת השיבה כי אינה יודעת אם תספיק להגיע בזמן, שוחחה עם ביתה שאמרה כי אמה של חברתה תאסוף אותה. למחרת, התקבלה שיחת טלפון נוספת מהנאשם ששאל בשנית האם היא יכולה לאסוף את הבת. משהגיעה המתלוננת לבית הספר, המורה מסרה לה כי ממתינה לה שיחת טלפון, והתברר כי הנאשם על הקו, מגדף אותה ומאיים עליה: "את כלבה ארורה, כלבה רעה ומרושעת, לעולם לא תראי את בתך, לכי הביתה..." (עמוד 2 לפרוטוקול). המתלוננת הביעה תמיהתה בנוגע לפשר הדברים באזני בתה, חיכתה לנאשם שיגיע, ומשהגיע המשיך באותה רוח: "את כלבה, את מרושעת, את צריכה להרוג את עצמך...". בעקבות הדברים הלכה המתלוננת לכיוון ביתה, כשהנאשם נותר עם הבת, התקשרה לבת דודתה ואמרה לה כי לעולם לא תזכה לראות את בתה.
7. המתלוננת הגיעה לביתה, כשהיא רגועה לדבריה, כתבה מכתב התאבדות, נטלה מנת יתר של כדורים, התקשרה לנאשם ואמרה לו כי עשתה את שביקש ממנה לעשות. היא נכנסה למיטה עם ספר תהילים, וכעשר דקות לאחר מכן שמעה את קולה של ביתה מכיוון הדלת. היא קמה מהמיטה ומשהגיעה לדלת, פרץ אותה הנאשם. המתלוננת רצה לחדר השינה, נכנסה למיטתה והרגישה כי מישהו גורר אותה בשערותיה מהמיטה אל הרצפה, מטיח אותה במשקוף הדלת, ובו זמנית מגדף אותה (עמוד 2 לפרוטוקול).
8. בנוגע לעדותה של המתלוננת נקטתי משנה זהירות, וזאת מהטעמים הבאים:
המתלוננת הייתה בסערת רגשות, נטלה מנת יתר של כדורים, ולמעשה הייתה תחת השפעת תרופות בזמן האירוע (ראה גם עדות החובש, עמוד 12 לפרוטוקול) ויתכן כי בשל השפעת הכדורים ומצבה הנפשי, לא ראתה דברים כהוויתם.
לא ניתן לשלול האפשרות כי מניעיה של המתלוננת אינם טהורים וכי המניע שעומד מאחורי הדברים הוא הכפשת שמו של הנאשם במטרה לקבל חזקה על בתם המשותפת. לאחר האירועים, נקטה המתלוננת בהליכים לקבל חזקה על ביתם המשותפת, ילדה שהיתה בחזקת הנאשם, על פי החלטה שיפוטית (עמוד 4 לפרוטוקול).
לדברי המתלוננת היא והנאשם היו מיודדים עד ליום האירוע, הגם שבעבר היחסים היו מעורערים, כאשר היא מביעה תמיהה אודות התפנית שחלה ביחסים באותו יום (עמוד 3 לפרוטוקול וכן דבריה בתום עדותה). מאידך, מתאר הנאשם תמונה שונה בתכלית: לדבריו, מערכת היחסים בין השניים שזורה בסכסוכים משפטיים על רקע המשמורת בילדה. הנאשם טוען כי המתלוננת נהגה לאיים עליו ולהטיח האשמות כנגדו (עמודים 22, 23 לפרוטוקול). אני נוטה לקבל את דברי הנאשם לגבי אופי היחסים בין השניים, שכן בלתי סביר שמחד, מציירת המתלוננת אידיליה במערכת היחסים בין השניים, ומאידך היא טוענת כי בשיחת הטלפון (שכביכול היתה הגורם לניסיון ההתאבדות שלה) קילל אותה הנאשם ואיים עליה כי לעולם לא תשוב לראות את בתה, לכאורה - ללא שום סיבה.
9. לפיכך, אמנע מלקבוע מימצא עובדתי על סמך גרסת המתלוננת לבדה.
גרסת הנאשם:
10. הוא קיבל שיחת טלפון מהמתלוננת שסיפרה לו בטון היסטרי כי נטלה כדורים. הנאשם נסע במהירות לכיוון דירתה כשבתו יחד אתו, ובמקביל הודיע למד"א על ההתרחשות. הנאשם חנה את הרכב והורה לבתו שלא לצאת ממנו. משהגיע לבית, אנשי מד"א כבר היו שם. משנוכח כי אנשי מד"א "אדישים" לנעשה וכי המתלוננת מקללת וצועקת מתוך הבית דברים כגון: "תעזבו אותי לנפשי", החליט לנקוט באמצעים, ופרץ את הדלת. לדבריו, נכנס לדירה בלווית שכנים סקרנים ואנשי מד"א (עמוד 22 לפרוטוקול).
11. הנאשם הושיב את המתלוננת על הכיסא, וניסה לשכנעה להתפנות לבית החולים, כשהיא מסרבת. הוא ניסה לגרום לה להקיא, כאשר בשלב כלשהו תקפה אותו המתלוננת ע"י דחיפות ושריטות ורצה לחדר השינה (עמוד 22 לפרוטוקול). היא שכבה על המיטה, התכסתה וסירבה לתקשר עם הסובבים. משהבין הנאשם, לאחר נסיונות חוזרים ונשנים לסייע לה, כי אינו זוכה לשיתוף פעולה, עזב את המקום (עמוד 24 לפרוטוקול).
12. הנאשם הדגיש כי חלק ניכר מהזמן היה עם המתלוננת, ללא החובש, בחדר השינה (עמוד 25 לפרוטוקול), והכחיש נמרצות את טענות החובש כי תקף את המתלוננת בכלל וכי גרר אותה על הרצפה ומשך בשערותיה, עד שהחובש נאלץ לנסות ולהפריד ביניהם, בפרט (עמוד 26 לפרוטוקול).
13. לא שוכנעתי מגרסת הנאשם. סביר כי המטרה שעמדה לנגד עיניו, בעת שהגיע לדירה, היתה להשאיר את אם ילדו בחיים, כפי שתיאר (עמוד 22 לפרוטוקול). אינני מפקפק גם בנקודת ההנחה ממנה יצא הנאשם כשפרץ את דלת דירתה של המתלוננת, כי היא על ערש דווי, מה גם שניסיונות המתלוננת לשים קץ לחייה בעבר מהווים סיבה ממשית להשערה כי היא נמצאת בסכנת חיים. ואולם, נראה כי משהתפרץ הנאשם לדירה קיבלו הדברים נופך שונה, לאור תגובותיה של המתלוננת (ראה גם דברי החובש, כי בתחילה הסתייע בנאשם כדי לתקשר עם המתלוננת ולשכנעה ללכת לבית החולים, אך כשהמתלוננת החלה לצרוח, חל מהפך קיצוני בהתנהגות הנאשם, שהפכה באחת לאלימה (עמוד 10 לפרוטוקול).