בפתח הכרעת הדין, הנני מודיעה על זיכויו של הנאשם מכול העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אלה נימוקי.
א. כתב האישום - עובדות ואשמה
במרכזו של כתב אישום, נושא הכרעת דין זו, שני אירועי אלימות שהתרחשו בהפרש של כשלושה שבועות זה מזה, בגינם הועמד הנאשם לדין בעבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379+382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שני אישומים), והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין (אישום ראשון).
האירוע הראשון מבחינה כרונולוגית, ארע כשלושה שבועות עובר ליום 8.10.04, בו, על פי הנטען באישום השני, תקף הנאשם את אשתו (להלן:"המתלוננת") בכך, שזרק עליה קערה עם אבטיח והכה אותה באגרופים בראשה (להלן:"אירוע האבטיח").
האלימות נשנתה, לגרסת התביעה, ועוד ביתר שאת, עת ביום 8.10.04 לאחר חצות, בעקבות ויכוח ביניהם, חזר הנאשם ותקף את המתלוננת, בכך שהכה אותה באגרופים בראשה, בצלעותיה ובכתפה (האישום הראשון). כתוצאה ממעשיו פנתה המתלוננת לבית החולים וסבלה מכאבים., בנסיבות הנ"ל שבר הנאשם, על פי הנטען, במזיד ושלא כדין, 12 צלחות (להלן:"אירוע הצלחות").
ג. זירת המחלוקת
לגבי הרקע לאירועי כתב האישום, בין שהתרחשו כגרסת המתלוננת ובין אליבא הנאשם, לא נעורה מחלוקת בין הצדדים. מוסכם, כי הם חושפים את פניה העגומים והמכוערים של מערכת יחסים עכורה ורבת סכסוכים ומחלוקות השוררת ביניהם.
מהם, אפוא, גדרי המחלוקת?
גרסת הנאשם בבית המשפט, לו צוירה בקווים כלליים, אינה בבחינת כפירה גורפת בכול עובדות כתב האישום, אלא הצגה שונה של השתלשלות הדברים ומתונה ומעודנת בהתייחס להתנהגותו ו/או תגובתו בהתאם לסיטואציה שנוצרה בינו לבין המתלוננת בזירת העבירה, להוציא אירוע האבטיח, שלגביו כפר כפירה מוחלטת בתקיפתה באגרופים. רוצה לומר. בחינת גרסאות הצדדים מעלה, כי בסופו של יום, זירת המחלוקת העובדתית אינה מתפרסת על כול רוחב החזית העובדתית, אלא צרה ומצומצמת, פרט, כאמור, לתקיפה, נשוא האישום השני, כמופרט להלן:
לגבי האישום הראשון, לית מאן דפליג, כי לתקיפה קדם דין ודברים בין המתלוננת לנאשם סביב שימוש בצלחות מסוימות. אין גם מחלוקת שבעקבות קללות ההדדיות והתלהטות רוחות נוצר מגע פיזי ביניהם. השוני בין גרסאות נסב סביב עוצמתו או חומרתו: בעוד המתלוננת מתארת אותו כתקיפה ברוטאלית שהופנתה לעבר כול חלקי גופה מצמצם הנאשם את גבולותיה ומתארה כאקט של "הזזה", בלשונו, ו/או דחיפה, ו/או הדיפה. ניתן אפוא לומר, כי הסוגיה סביב הוכחתה- או לחילופין הפרכתה- נסב הדיון באישום זה היא, מה היה אופיו של המגע הפיזי, והיה אם תתקבל גרסת הנאשם, מהי המשמעות המשפטית של המעשה שתיאר. הוא הדין לגבי עובדות חלקו הראשון של האישום השני, קרי, זריקת הקערה. גם כאן המחלוקת העובדתית אינה רחבה, שכן הנאשם מודה כי ברוב תסכולו וכעסו זרק את קערת האבטיח לעבר הקיר. לכן, נותר להכריע, האם המעשה לווה בכוונה, כלומר, האם השליך הנאשם את הקערה לכיוונה של המתלוננת, או שמא השליך אותה בכעס לכיוון הקיר בלבד, ולמעשה, לא התלוותה כול כוונה לפגוע בה.
ולגבי התקיפה המתוארת באישום השני, כאמור, הנאשם כופר בה מכול וכול.
נוכח האמור, בסופו של יום, במוקד הדיון ניצבת שאלה של אמינות, קרי, מידת האמון שייתן בית המשפט לכול אחת מהגרסאות, וזו תחתך על יסוד בחינת מהימנותן ועמידתן באמות מידה של סבירות, היגיון וניסיון החיים. בהקשר זה יש להוסיף, שלגבי עובדות האישום הראשון גרסת המתלוננת עומדת בבדידותה, כך שהסיטואציה הראייתית בהתייחס לאירוע עצמו היא של גרסה מול גרסה, ואילו לגבי האישום השני, אל מול גרסת המתלוננת לבדה עומדת גרסת הנאשם המגובה בעדותו של עד ראיה שנכח במקום.
עתירת התביעה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו על יסוד עדותה של המתלוננת, המחוזקת בעדות בנה לגבי מצבה הנפשי לאחר אירוע הצלחות נסמכת על ההשקפה כי בעדים מהימנים עסקינן, שראוי להעניק להם מלוא האמון והמשקל הראיתי, בעוד הסנגורית מנגד שהפנתה את חיציה לערעור מהימנותה של המתלוננת וקעקוע אמינותה מבקשת לקבוע כי אין זו אלא עלילת שווא וזדונית, שאותה רקחה לקידום ענייניה במסגרת תיק הגירושין המתנהל ביניהם.
ד. התשתית העובדתית
ראיות התביעה
ניתוח עדות המתלוננת מעלה שאלה של אמינות
המתלוננת העידה כי נשואה לנאשם 16 שנים ולהם בת משותפת. לשניהם היו אלה נישואים שניים, ולכול אחד מהם ילדים מהנשואים הקודמים. ברבות השנים יחסיהם נעכרו, ולדבריה, היו מלווים באלימות מילולית ופיזית, חרף זאת, נמנעה מהגשת תלונה.
בעומדה על דוכן העדים שחזרה את שני האירועים המתוארים בכתב האישום. האירוע נשוא האישום הראשון, המאוחר כרונולוגית בין השניים, היה מבחינתה "הקש ששבר את גב הגמל", ובעקבותיו פנתה לראשונה למשטרה.
כדרכם של אירועים מסוג זה, גם במקרה זה החל אירוע הצלחות בשל עניין של מה בכך. בחקירתה הראשית סיפרה העדה כי באותו יום הגיעה לביתה בסביבות חצות, ולמגינת לבה התברר לה שבהעדרה נעשה שימוש בצלחות ארוזות שהועידה כנדוניה לבתה, והדבר חרה לה ביותר. היא דרשה מהנאשם להחזירן למקומם לאלתר, אך הוא, כדרכו, הגיב בזלזול כלפיה, והחל מגדף אותה. מכאן התגלגל האירוע לחילופי קללות ביניהם, ומיד הפך, כך לגרסתה, לאלימות קשה באופן שאינו מותיר ספק לגבי עוצמתה:
..ואז החזרתי לו קללה וזה הספיק בשביל להרים ידיים. הוא אדם אלים. הוא קודם התחיל לתת לי בוקסים בראש ובצלעות. וזהו בכול חלקי הגוף הוא מאוד זריז ומהיר".
המתלוננת הבהירה כי האלימות הקשה שספגה מהנאשם באותו יום על רקע העבר הגדישה את הסאה וחיזקה בה את ההכרה שאסור לה להבליג עוד והפעם עליה לפנות למשטרה. היא מיהרה והזעיקה את בתם שהתארחה אותה שעה אצל דודתה מעבר לרחוב, ובעודה נסערת, רועדת וכאובה גוללה באוזניה את שעולל לה אביה. במצבה, כך הסבירה המתלוננת, לא היה ניתן לטעות איזו חוויה קשה עברה דקות ספורות קודם לכן. הבת ניסתה להרגיעה, אך היא הייתה נחושה בדעתה לשים לכך קץ לכול הפרשה ולהגיש תלונה:
..היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה תשבי ותירגעי זה יעבור לך, אמרתי לה לא, אני חייבת לפעול ברגע זה, זה הסוף, נגמר. החגיגות הסתיימו" (עמ' 8 ש' 6-5). בהמשך, התקשרה לבנה, ולמרות שלא תיארה באוזניו את פרטי התקיפה הקונקרטית היא משוכנעת שרק לשמע קולה הבין, כבר באותו שלב, את אשר אירע לה. לאחר הגעתו למקום פנו לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.
לראיה הוגש סיכום המחלה של רופאי חדר המיון (
ת/2). באותו מסמך נרשם מפיה כי הותקפה על ידי בעלה בראשה, צלעותיה וביד ימין, ותלונה על כאב ראש וכאבים בצד ימין, אך בבדיקתה לא נמצאו בגופה שום ממצאים אובייקטיבים כגון, סימני חבלה חיצוניים.