היתר אישה שנייה כשנכרת לאישה הראשונה חלק ממוחה

בפני ביה"ד הופיעו המבקשים.   

בני הזוג הם גרי צדק כעשר שנים מקהילת בני מנשה. הם נישאו עוד בטרם הגיור, והמשיכו בחיי הנישואים לאחר מכן. יש להם שני ילדים קטינים, בן ובת, שאחד מהם נולד לפני הגיור.

לפני כארבע שנים האישה עברה ניתוחי ראש קשים עקב גידולים סרטניים, בניתוחים אלו הוסר חלק משמעותי ממוחה. בביה"ד הוצגו מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הרפואי.

מאז הניתוחים הללו היא לא מתקשרת כאחד האדם, איבדה את זיכרונה, ומתפקדת בצורה מינימאלית ביותר. מדובר בכריתה ועל כן הנזקים הם בלתי הפיכים.          

האישה מוכרת בביטוח לאומי, וזכאית לקצבת נכות גבוהה עקב מצבה הקשה.  

האישה הופיעה בביה"ד, וגם ביה"ד נוכח לדעת שלא ניתן לנהל איתה שיחה, היא אינה זוכרת שמות, אינה מסוגלת לומר דבר, וכמעט אינה עונה תשובות לשאלות שנשאלה מלבד "כן" ו"לא", וקשה לדעת בוודאות האם היא מבינה את הדברים.

מצבה הרפואי של האישה הועמד במבחן גם בבית המשפט. גם שם נוכחו לדעת כי האישה מוגבלת מאוד, ומשום כך מינו את בעלה כאפוטרופוס לגופה ולממונה.       

ביה"ד הורה למנות לאישה אפוטרופוס לדין מטעם הסיוע המשפטי, ואכן מונה לה עו"ד.

הבעל מבקש לישא אישה שנייה, לדבריו הוא חי בבדידות, אין לו אפשרות לקיים חיי משפחה עם האישה במצב הזה ולגדל את ילדיהם הקטנים, והוא זקוק לחיי משפחה כדרך כל אדם.

לדבריו מצבה הכלכלי של האישה טוב, האישה זכאית קצבה מביטוח לאומי עקב נכותה שמכסה את הוצאותיה, ואמו של הבעל היא זו שמטפלת בה בעיקר, כפי מנהגם של קהילת בני מנשה שעם הנישואין האישה מצטרפת למשפחת הבעל והם אחראים עליה.       

הבעל מבקש שהאישה תמשיך לגור בבית ששייך למשפחתו, תישאר בטיפול של אמו, תהיה בקשר עם ילדיהם והוא יישא אישה נוספת.       

עוה"ד שמייצג את האישה עמד גם הוא על מצבה הקשה של האישה ועל כך שלא ניתן ליצור איתה קשר של ממש, והסכים למתן היתר במקביל להסדר שיבטיח את טובת האישה.

דיון והכרעה  

המניעה לישא אישה שנייה נובעת מכמה מקורות: חרם דרבנו גרשום (להלן: חדר"ג), שבועה לאלו שנשבעו על כך, מנהג ותקנות הרה"ר. במקרה דנן בכתובת בני הזוג לא נכתבה שבועה, לא נעסוק בה אפוא.

חדר"ג, מקורו בקהילות אשכנז, והרמ"א עצמו כבר הכריע (אה"ע סימן א סעיף י) שיש מקרים יוצאים מן הכלל ובהם "במקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית... יש להקל להתיר לו לישא אחרת".

בנותן טעם הוא לצטט מתשובת הרשב"א המלאה שהיא מקור דברי הרמ"א (הוזכרה בקיצור במהרי"ק שורש קא ובדרכי משה אה"ע סימן א סעיף ט, אולם נדפסה במלואה לראשונה על ידי רש"ז הבלין בשנתון המשפט העברי ב, עמ' 230 ושוב בקובץ אורייתא טו ומשם בשו"ת הרשב"א החדשות קנז). השואל מתאר שאשתו "הולל שכלה ודעתה נסכל ואין בה דעה להרע או להיטיב", ושואל האם לחשוש לחדר"ג, והרשב"א משיב:          

תקנת רבינו גרשום ז"ל לא ראיתיה ולא פשטה בכל ארצותינו ובגלילותינו. והדעת נותנת שהרב לא עשה תקנתו לחלוטין בכל הנשים ובכל המגרשים. שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המתעללים בנשים לגרש שלא כראוי, אבל לא עלה על דעתו שתתפשט תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה השנויות בפרק המדיר, ואפילו זנתה בפניו, ושלא יוציא האישה הרעה מתוך ביתו... וכן מה שאמרו בפרק המדיר שכופין להוציא ואפילו בשוטי, ואפילו אמרה דיירנא ניהליה בסהדיה לא שבקינן לה כדאמרינן התם. וכן במי ששהתה עשר שנים ולא ילדה, שכופין אותו לישא אישה אחרת כדי שלא יבטל. היאמר אותו צדיק שלא יקיים שום איש משום אישה כאילו לגרש או לישא אישה אחרת עמה? זה אינו עולה על דעת שיגזור הרב כן. ועוד שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ועוד אפילו היו לו ממנה זכר ונקבה כדעת בית הלל, אסור הוא לעמוד בלא אישה, שאפילו נצל מעבירה מהרהור עבירה לא ינצל... ומכלל דברים אלו כלן, נראה לי שלא עשה אותו צדיק תקנה זו אלא מפני הפריצים ההוללים שתולים מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין ומן החיוב לגרש או לישא אחרת, בזה לא גזר הרב. ואפילו היתה אותה תקנה עולמית, כל שכן ששמענו שלא גזר אלא לזמן ידוע, והוא לסוף האלף החמשית. ולפיכך לפי מה שיראוני עיני לדון בדבר ואמד הדעת בגזירת הרב לא פשטה הגזירה בכל מה שאמרנו, ושלא הייתה כוונת אותו צדיק לכך, ומותר אתה.           

הרי שדבריו ברור מיללו שיש להתיר באישה במצב שכזה, ואין זה מתקבל על הדעת שייאסר הדבר אפילו אם כבר קיימו מצוות פריה ורביה.