מונח בפני ערעורה של גב' נעמה נוטמן (להלן: "המערערת"), על החלטתו של מפרק נמון חברה למסחר בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה"), לדחות את תביעת החוב שהגישה.
עניין לנו בתביעת חוב המבוססת על הסכם הלוואה נטען, לפיו הלוותה המערערת כספים לחברה בשנים 1988-1989, ואילו מאוחר יותר, בחודש מאי 1990, נרשם משכון על דירה בבעלות החברה. המפרק, בהכרעה מעין-שיפוטית ארוכה ומפורטת, דחה את תביעת החוב, וזאת בעיקר נוכח מה שנראה כאי-עמידה בנטל ההוכחה, אי צירוף מסמכים עקרוניים, וכן תמיהות לגופו של עניין, אשר חלקן נוגעות אף לקרבה המיוחדת שבין הצדדים. זאת, באשר אין חולק כי המערערת היא רעיית אחיו של מר נפתלי נוטמן, מנהלה של החברה עובר לקריסתה.
לטענת המערערת, שגה המפרק שגיאה יסודית, ונהג בה באורח מפלה ושלא בהגינות, וזאת בין היתר נוכח קרבת המשפחה בינה לבין מנהל החברה. זאת, לעומת החלטתו במקרה אחר של טוען לנשיה מובטחת, שם גרס כי "אין חובה להגשת הוכחת חוב". כמו כן, טוענת המבקשת כי המפרק נקט שיהוי באשר רק בשלב מאוחר מאד, שנים לאחר הגשת הוכחת החוב, דרש מסמכים אשר בינתיים לא ניתן היה עוד למצאם, וכי יכול היה לנסות ולמצוא אסמכתאות בעצמו בתוך ספרי החברה. המפרק, מצידו, טוען כי בספרי החברה לא נמצאו כל אסמכתאות לטענות המערערת. לשיטת המפרק, עלה בידו למצוא אך מידע חלקי אודות הפעולות הכספיות בחברה, וממנו לא עולים כל תימוכין לטענות המערערת.
כונס הנכסים הרשמי מצטרף לעמדת המפרק, ועותר לדחיית הערעור מן הטעמים שהועלו בהרחבה בהכרעת החוב וכן בתגובת המפרק על כתב הערעור.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו בערעור על תביעת חוב, אשר הנימוק המרכזי העומד מאחורי דחייתה הינו פשוט: אי עמידה בנטל הראיה המוטל על נושה מגיש תביעת חוב.
מעיון בטענות המערערת, קשה להשתחרר מן המחשבה כי נפלה טעות יסודית בטיעוני בא-כוחה המלומד, וזאת בכל האמור בסוגיית נטל ההוכחה. עניין לנו במושכלה כללית ויסודית, המשמשת תשתית בכל האמור בהליכים הקשורים בהגשה, בדיקה וערעור על הכרעות בתביעת חוב, ואשר לפיה
נטל ההוכחה כי קיים חוב כנטען מוטל (ברמת מאזן ההסתברות האזרחי) תמיד על הנושה מגיש תביעת החוב
(בבחינת "המוציא מחברו") ו
לא על בעל התפקיד
.
דברים אלו הובהרו הבהר היטב בשורת פסקי דין של בית המשפט של חדלות פרעון, ובין היתר בעניין פש"ר 2347/99 בש"א 29582/00 מוריאנו נ' מס, ואין לי אלא לחזור עליהם בקצרה במסגרת החלטתי זו, ומן הראוי כי נושים מגישי תביעות חוב (ולמצער, פרקליטיהם) יתנו את דעתם על האמור לעיל, ולא יעלו טענות מהן משתמע - במישרין או בעקיפין - כאילו בעל התפקיד הוא אשר "חייב להוכיח" כי אין בתביעת החוב ממש, קל וחומר להוכיח קנוניה או יסוד של מרמה בהתנהלות הנושה מגיש תביעת החוב. זאת לזכור: אין עסקינן בשני צדדים יריבים למשפט אזרחי, המתדיינים בפני שופט וכל אחד מהם מנסה להוכיח את גרסתו, אלא
בהליך של ערעור
(על כל המשתמע מכך מבחינה דיונית) על החלטה מעין-שיפוטית; וטוב יעשו מגישי תביעות חוב אם יקחו את הדברים בחשבון.
2. מושכלה יסודית זו עומדת בתוקפה, בין אם עסקינן בנושה שהוא קרוב-משפחה של החייב פושט הרגל או של מנהלי החברה בפירוק, ובין אם לאו. כך או כך, עניין לנו בנושה נטען אשר עליו להוכיח, בהליך המנוהל בפני בעל תפקיד מעין-שיפוטי, כי החייב או החברה אכן חבים לו כספים.
פועל יוצא מכך הינו, כי המפרק או הנאמן הבודקים תביעות חוב
אינם חבים (אף אם לעיתים הם רשאים, מטעמי צדק) לנסות ו"לסייע" לנושה לעמוד בנטל ההוכחה
- בין היתר, על-ידי הנחייתו לספק להם מסמכים כאלו ואחרים העשויים לדעתם לסייע לו להוכיח את טענותיו. לכאורה, לא היה קיים פסול בכך כי בעל התפקיד לא יבקש מאומה, אלא אך ידון בחומר שהוגש לו ובסופו של יום ידחה תביעה שאין ראיות מספיקות לצידה, ממש כשם שהיה נוהג שופט היושב לדין בהליך אזרחי.
לשון אחר: מן הראוי, כי נושים לא ינסו ולנצל דווקא את ההנחיה והסיוע שמעניק להם בעל התפקיד, לפנים משורת הדין, בכך שהוא דורש מסמכים, וינסו "להפיק" מכך טענות כנגדו - ובוודאי שלא טענות שיהוי, מהסוג העולה בבקשה הנוכחית. מאידך גיסא, אין מניעה כי בהליך הערעור, יעלה הנושה את הטענה כי אותו מסמך פלוני לא היה נדרש באמת ובתמים לשם הוכחת תביעת החוב, ולמצער כי עמד בנטל ההוכחה גם בלעדי אותו מסמך (כולל התייחסות אפשרית, במקרה הצורך, לכלל "הראיה הטובה ביותר").
3. משהגענו לכאן, מן הראוי לעמוד על סוגיה נוספת שעלתה בכתבי הטענות, העוסקת בנפקותם של קשרי המשפחה (עליהם אין חולק) בין המערערת לבין מנהלה לשעבר של החברה. יוער, כי בניגוד לטענת המערערת, אין עסקינן כלל ועיקר ביחסים "רחוקים", אלא בקשר קרוב למדי - באשר אין חולק כי המערערת נשואה לאחיו של המנהל לשעבר.
בטענותיה, ניסתה המערערת לטעון לאפליה, או למצער להעלאת טענות סותרות מצד המפרק לגבי התייחסותו למעמדה; אלא, שבנסיבות המקרה דומה כי אין בדברים ממש.
במה עסקינן? אמנם, אין חולק כי אין בקשרי משפחה בין נושה למנהל לשעבר של החברה בפירוק בכדי להחיל כלל הפוסל או מדחה באורח גורף את תביעת חובו של הראשון, ואף אין מקום לכלל הקובע, באורח מלאכותי, העלאה או הכבדה של נטל הראיה, אך ורק בשל אותו קשר משפחתי.
אלא מאי? חרף האמור לעיל, עניין לנו בעובדה בעלת חשיבות, אשר בודק תביעות החוב רשאי להתחשב בה בעת שהוא שוקל את הטענות והראיות, ובעיקר לנהוג עקב כך זהירות מרובה בנסיבות ונוכח טענות מסויימות, באשר לא זו בלבד, כי בין בני משפחה עשויות להתקיים עסקאות מסוג שקשה למצאם בין צדדים זרים, אלא - ואין להתעלם מכך - כי נסיון החיים מלמד כי לא פעם, עשויות להמצא עסקאות עם בני משפחה - בעיקר כאשר הן נעשות ערב קריסה - כמסווה להברחות נכסים, או למצער העדפת נושים בני-משפחה על נושים שהם צדדים זרים לחייב, ושהוא מעוניין פחות ב"יקרם".
לסיכומה של נקודה זו: קיום הקשר המשפחתי מצדיק גישה זהירה של המפרק לראיות ולטענות הצדדים, והתחשבות בעובדה זו בעת שהוא שוקל את הראיות - ולעומת זאת, אין בכך בכדי להחיל פסלות גורפת, ואף לא בכדי להעלות את נטל הראיה מעבר לרמתו האזרחית הרגילה, כפי שהיא נדרשת מנושים מגישי תביעות חוב.
4. על רקע מושכלות אלו, מן הראוי לבדוק את החלטת המפרק בענייננו.