פ
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
40068-08
24/09/2008
|
בפני השופט:
דר' עודד מודריק
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד פרקליטת מחוז ת"א -פלילי
|
הנתבע:
רוזנשטיין איילת
עו"ד יוסי אשכנזי
עו"ד יעל צ'רבינסקי
|
| החלטה |
לפניי בקשה לביטול כתב אישום נגד המבקשת איילת רוזנשטיין (להלן: "
המבקשת"), שהוגש לבית משפט זה ביום 25.2.08 ומייחס לה עבירת התעללות בחסרי ישע (להלן: "
כתב האישום"). הבקשה נועצת יתדותיה בהפרת החובה המוטלת על פרקליטת המחוז ליידע את המבקשת בדבר קבלת חומר חקירה בפרשה שכתב האישום דן בה (להלן: "
חובת היידוע") ובסיכול האפשרות הקנויה למבקשת לפי החוק לפנות אל רשות התביעה ולבקשה להימנע מהגשת כתב אישום (להלן: "
הזכות לשימוע"); הכל בהתאם להוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן: "
חסד"פ" או: "
החוק").
הנסיבות
המבקשת עבדה כגננת בכיתת גן של בית ספר ממלכתי בשכונת רמת אביב בתל אביב. ביום 27.1.08 נפתחה נגדה חקירה פלילית לאחר שהורים של ילדי הגן התלוננו על מעשי התעללות בילדים (צביטות, אחיזות מכאיבות, משיכת חלקי גוף באורח מכאיב). חרף התלונה המשיכה המבקשת בעבודתה בגן עד שהוזמנה לחקירה במשטרה (משרד החינוך אמנם פתח בהליכים להשעייתה אך הליכים אלה לא הגיעו לכלל מיצוי לפני שהחלה חקירת המשטרה).
ביום 12.2.08 נחקרה המבקשת במשטרה ובסיום החקירה באותו יום שוחררה המבקשת בערובה (או שהוטלה עליה ערובה) שכללה ערבות עצמית, ערבות צד ג' וכן איסור להיכנס לגן שבו עבדה למשך 15 ימים (להלן: "
צו ההרחקה המשטרתי").
ביום 25.2.08 הוגש כתב האישום ובד בבד עם הגשתו הגישה התביעה בקשה לשחרור המבקשת בערובה שבין תנאיה הרחקת המבקשת מן הגן וממוסדות חינוך של משרד החינוך עד תום הליכי המשפט (ב"ש 90497/08). ביום 27.2.08 ניתנה החלטת בית המשפט בדבר תנאי ערובה שכללו, לצד ערבויות, גם הרחקה מן הגן ומכל מוסד ממוסדות החינוך של משרד החינוך (להלן: "
צו ההרחקה השיפוטי") .
ביום 19.3.08 קודם לביצוע ה"הקראה" של כתב האישום הוגשה הבקשה דנן. בעקבות זה, ביום 23.3.08 קיבלה פרקליטת מחוז תל אביב החלטה, בדיעבד, שהתקיימה מניעה מלקיים את חובת היידוע (להלן: "
החלטת פרקליטת המחוז" או: "
ההחלטה"). עיקרה של המניעה נעוץ בכך שפרק הזמן המוגבל של צו ההרחקה המשטרתי קרב אלי סיומו [לפי הדין משכו של צו ההרחקה המשטרתי מוגבל ל-15 ימים (סעיף 42(ב)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו - 1996)] ואין דרך לקיים את ההרחקה אלא באמצעות צו הרחקה שיפוטי שאותו ניתן לקבל עם הגשת כתב אישום. הנמקה זו - לדברי באת כוח המדינה - נרשמה "
...גם בתרשומת הפנימית בתיק הפרקליטות בסמוך לחתימתה של פרקליטת המחוז".
טענות ומענות
באי כוח המבקשת הציבו את טיעונם על שלושה אדני טענה עיקריים: א) הפרת חובה חוקית ופגיעה בזכות יסוד; ב) העדר טעם סביר להפרת החובה; ג) ביטול כתב האישום כתרופה אפקטיבית יחידה. אלה פרטי הטענות והמענה להם.
הפרת חובה חוקית ופגיעה בזכות יסוד
הטענה
החוק מחייב את "רשות התביעה" (לענייננו פרקליטות מחוז תל אביב) ליידע את מי שמתקיימת נגדו חקירה פלילית בעבירה מסוג פשע
בדבר העברת חומר חקירה לידי רשות התביעה. עם מסירת הודעה כזאת קמה זכות לחשוד לפנות ולבקש מרשויות התביעה להימנע מהגשת כתב אישום. חשיבותה העיקרית של חובת היידוע היא בפתיחת שער לקיומו של "שימוע". היינו קבלת הידיעה על העברת חומר חקירה מלמדת את החשוד כי רשויות התביעה בוחנות את האפשרות להגיש כתב אישום נגדו והוא משמיע את קולו נגד. הזכות להשמיע טענות קודם שיינקט נגד אדם מהלך המשנה מהותית את מצבו המשפטי היא זכות יסוד בשיטתנו (למשל: בג"ץ 654/78
גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לה(2) 649, 655; בג"ץ 554/05
רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה). הגשת כתב אישום היא מהלך הכרוך בפגיעה בזכויות ובחירויות שונות של הנאשם. על כן היא מצדיקה הענקת זכות טיעון נגדה. התביעה בעניין דנן הפרה את מחויבותה החוקית וממילא סיכלה את זכותה של המבקשת להשמיע את קולה נגד הגשת כתב האישום.
המענה
התביעה עונה לטענה כי חובת היידוע איננה חובה מוחלטת. החוק הניח ביד פרקליטת המחוז אפשרות להחליט שלא ליידע את החשוד בדבר קבלת חומר החקירה בעניינו. יתר על כן, גם בנסיבות שבהן קוימה חובת היידוע מוסמך פרקליט מחוז, בנסיבות מצדיקות ומטעמים שיירשמו, להורות על הגשה מיידית של כתב האישום בלי לאפשר באורח מעשי את מימוש זכות הטיעון
. מכאן נשמע שזכות הטעון - אף שהיא זכות בסיסית ויסודית ומעיקרי הצדק הטבעי - עשויה לסגת מפני שיקולים מצדיקים בגדר סמכות ההחלטה של פרקליטת המחוז.
העדר טעם סביר להפרת החובה
הטענה
באי כוח המבקשת מצביעים על כך שהחלטת פרקליטת המחוז התקבלה בדיעבד ולא הוצגה מעולם לעיון, לא שלהם ולא של בית המשפט. ההנמקה נכללה בטיעוני הפרקליטה המייצגת את המדינה בבית המשפט. הדבר מעורר סימן שאלה הן ביחס לאותנטיות ההנמקה להחלטה והן ביחס לצדקת ההנמקה.
גם בחינה אובייקטיבית של ההנמקה אינה מגלה את סבירותה. הטענה שהפרקליטות נאלצה להקדים ולהגיש את כתב האישום כדי להשיג צו הרחקה שיפוטי, אינה מתיישבת עם המציאות. ראשית ניתן היה להשיג את השעיית המבקשת ממקום עבודתה וממערכת משרד החינוך בכלל באמצעות מנגנון המשמעת החל על עובדי מדינה. שנית, ניתן היה לפנות לבית המשפט ולבקש להאריך את צו ההרחקה המשטרתי מכוח סמכותו לפי סעיף 58 לחוק המעצרים. שלישית ניתן היה לקבל את הסכמתה של המבקשת ל"הרחקה מעשית" לפרק זמן שיספיק כדי לקיים את השימוע.
המענה
תשובת התביעה לכך היא שהאינטרס של הרחקת המבקשת מנגישות למוסדות חינוך לילדים בכלל ולגני ילדים בפרט הוא חיוני מסיבות שונות (מניעת סיכון לילדים, נטיעת אמון של הציבור ברשויות אכיפת החוק, התארגנות של מערכת הגן בכלל ושל ילדי הגן בפרט נוכח ההתרחשות הקשה המתוארת בכתב האישום). על כן לא ניתן היה להמתין להליכי המשמעת של שירות המדינה שהיו עלולים להימשך ושאת תוצאתם אין לשור. התביעה אינה סבורה שניתן היה להשיג את ההרחקה בדרך אחרת.