החלטה בתיק בשא 12612/05

1.         לפניי בקשה לסילוק על הסף של התובענה נושא ה"פ 1118/04 מחמת העדר יריבות בין הצדדים.

            המבקשת, עיריית חולון (להלן: "העירייה"), היא המשיבה בה"פ 1118/04 (להלן: "התובענה") ואילו המשיבים, יצחק חכם ויעקב מזרחי (להלן: "חכם", "מזרחי" ו "המשיבים" לפי העניין), הם המבקשים בתובענה.

            עניינה של התובענה בסכום הפיצוי המגיע למשיבים, לטענתם, בגין הפקעת מקרקעין הידועים כחלקה 301 בגוש 6043 בחולון (להלן: "המקרקעין"). העירייה פרסמה ביום 1/3/73 הודעה ברשומות על כוונתה להפקיע את המקרקעין לצרכי ציבור מכוח סמכותה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") (י"פ התשל"ג 1135, להלן: "ההודעה"). באותה עת היו המקרקעין בבעלותה של "מרגר חברה להשקעות ובניין בע"מ" (להלן: "מרגר"). חכם רכש את מחצית הזכויות במקרקעין מאת מרגר במהלך שנת 1974, לאחר פרסום ההודעה, וכפי שעולה מסעיף 12 לחוזה המכר (נספח ג' לתובענה, להלן: "חוזה המכר") - ידע חכם במועד הרכישה על כוונת העירייה להפקיע את המקרקעין.

            בשנת 1984 חתם חכם על ייפוי כוח בלתי חוזר ובו הסמיך את עו"ד משה נעים לטפל בזכויותיו במקרקעין נושא תובענה זו, כאשר בייפוי הכוח נאמר כי:

"יפוי כח זה הינו בובלתי [צ"ל: בלתי - ע.ב.] חוזר שכן הוא בא להבטיח את הזכויות של יעקב מזרחי ת.ז. 56520445 וכדי לרשום את הזכויות כנדרש על שמי וכי קיבלתי את התמורה המלאה עבור יפוי כח זה." (נספח ב' לתובענה, ההדגשה שלי - ע.ב.).

            יוער כי אף שהמסמך כולו נחזה להיות מודפס במכונת כתיבה, הרי השם "יעקב" המודגש בציטוט שלעיל נכתב בכתב יד. העירייה טוענת כי בנוסחו המקורי של מסמך זה הוא נחתם לטובת אדם ושמו אריה מזרחי, אשר איננו משיב כלל בתובענה.

            בין כך ובין כך, נראה כי ייפוי כוח זה הוא חלק מהסכם למכירת הזכויות במקרקעין מידי חכם, בין לידי יעקב מזרחי ובין לידי אריה מזרחי, אף כי הסכם מכר כזה לא צורף לתובענה. משכך, לטענת המשיבים, הומחו זכויותיו של חכם - ככל שהן קיימות - לאחר.

2.         בשנת 2003 העבירה העירייה לידי עו"ד רובינשטיין, אחד מבאי כוחם של המשיבים, חלק מן הסכום שלא היה שנוי במחלוקת בשעתו בין הצדדים כפיצויי הפקעה (העתק הוראת תשלום צורף לתובענה כנספח י"ח), והתובענה שלפניי היא לתשלום יתרת הפיצוי המגיע למשיבים או למי מהם, לטענתם. במאמר מוסגר יוער, כי כיום טוענת העירייה כי שילמה את הפיצוי החלקי בטעות, והיא אף הגישה תביעה נגד חכם להשבתו (ראו סעיף 20 לסיכום טיעוני העירייה).

            בישיבת קדם משפט שהתקיימה לפניי ביום 2/4/06 הסכימו הצדדים כי בשלב זה תידון השאלה המקדמית כדלקמן:

"האם המבקש 2 [מזרחי - ע.ב.] , התובע פיצויי הפקעה, זכאי לפיצויים כאלה לנוכח העובדה שרכש את המקרקעין לאחר שהופקעו ומתוך ידיעה שאלה הופקעו, ובלשון אחר: האם עובדות אלה שוללות ממנו את הזכות לפיצוי." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 2 - 5).

            באשר ליתר הסוגיות, ובהן טענת העירייה בדבר התיישנות התובענה, אלה יידונו במסגרת הדיון בתובענה לגופה.

3.         לסוגייה העומדת להכרעה כעת שני היבטים מהבחינה המשפטית, אשר שניהם קיבלו מענה ברור ומפורש בפסיקה. שאלה אחת היא מהו המועד שבו מתגבשת זכותו של בעלים בקרקע לפיצויי הפקעה. השאלה האחרת היא אם רשאי בעלים בקרקע להמחות את זכותו לפיצויי הפקעה לאחר.

            בית המשפט העליון  נדרש  לשאלות  אלה במסגרת ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה פ"ד מ (4) 561 (1986) (להלן: "עניין רפאלי"). אשר לשאלה הראשונה, פסק בית המשפט (מפי כב' הנשיא מ' שמגר):

"המועד הרלוואנטי לקביעת הזכאי לפיצוי הוא מועד פרסומה של הודעה על פי סעיף 5 לפקודה. במועד זה היה חנניה רשום כבעל הקרקע, ולכן הוא היה זכאי לפיצוי בגין הפקעתה. העובדה שבשלב מאוחר יותר נרשם רפאלי כבעל הקרקע, אינה משנה את התוצאה."(עניין רפאלי, 571).

            ובענייננו - במועד פרסום ההודעה, היינו ביום 1/3/73, הייתה מרגר בעלת הזכויות במקרקעין, ומשכך הייתה היא בעלת הזכות לפיצוי בגין ההפקעה. על עובדה זו מסכימים הצדדים.

            אשר לשאלה השנייה, אם הזכות לפיצויי הפקעה היא זכות בת המחאה, גם לה השיב בית המשפט העליון בחיוב בעניין רפאלי. כב' הנשיא שמגר ניתח את תכליתו של סעיף 17 לפקודת הקרקעות, שעניינו במי שרואים אותם כזכאים לקרקע העומדת להירכש על פי פקודה זו, וקבע כי:

"במקרה של סעיף 17 לפקודה, אין זה משנה לחייב - שר האוצר - מי יהיה הנושה שלו, ובלבד שזיהויו יהיה פשוט ושלא יתחייב בתשלומי כפל. במקום בו קיים הסכם מפורש בין הצדדים, על פיו הזכות מומחית מהזכאי לה למישהו אחר, ובעיקר כאשר קיים פסק-דין, הנותן תוקף להסכם ומצהיר על הזכאי לפיצוי - הרי לא נגרמים כל נזק או אי-בהירות לשר האוצר, והוא יודע בדיוק מהי ה'כתובת' לתשלום הפיצויים.

פועלו של סעיף 17 יתבטא במקרה בו אין הסכם. תוצאתו היא, כמו כן, בכך שהוא מעביר את הנטל להוכיח שהזכות לפיצוי עברה אל הנמחה" (עניין רפאלי, 573)

            בענייננו אמנם אין בחוזה המכר הוראה מפורשת בדבר המחאת הזכות לפיצויי ההפקעה, אולם כב' הנשיא שמגר התייחס בהקשר זה לפסק דינו של כב' השופט ח' כהן בע"א 557/76 בישור בע"מ נ' טאובה ואח' פ"ד לב (3) 713, וקבע: