החלטה בתיק ברע 3143/07

הבקשה לרשות ערעור, שהוגשה עוד ביום 19.4.07, הובאה בפניי לראשונה אתמול. זאת מחמת תקלה במזכירות בית המשפט, שהתגלתה בעקבות פניית ב"כ המבקשות מיום 15.11.07.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את הנטען בה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על אתר ובלא תשובה כאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

בית משפט השלום קיבל בהחלטתו את התנגדות המשיב (התובע) להגשת חוות-דעת רפואית מטעם המבקשות (הנתבעות) של הפסיכיאטר ד"ר אבי פלד. באמצעות חוות-דעת זו סבורות המבקשות להוכיח כי הנכות הנפשית אשר בגינה שילם המשיב קצבת נכות כללית לנפגע, ועליה סובבת תביעת השיפוי שלו נגדן, איננה קשורה לתאונת הדרכים שארעה לנפגע אלא להפרעת אישיות תלותית שלו. משכך, טוענות המבקשות, לא נתקיים בקצבה זאת תנאי לחובת השיפוי שלהן על פי ההסכם עם המשיב, והוא: חובה הרובצת על המבקשות לפצות את הנפגע בתאונת הדרכים " בגינה משתלמות הגמלאות" על ידי המשיב.

בית משפט השלום סירב להתיר את הגשת חוות-הדעת, על יסוד השקפה שאומצה במקרים דומים על ידי מספר שופטים של בית משפט השלום, ולפיה " קביעת רופאי המל"ל תחייב מקום בו עולה מדוחות הועדות כי הנכות הכללית קשורה לתאונה ואין כל אינדיקציה לכך שהנכויות, כולן או חלקן, נובעות מאירוע או מחלה אחרים" (סעיף 14 להחלטה). במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט, הדוחות של הוועדות הרפואיות של המשיב אכן מעלים כי הנכות הכללית קשורה לתאונה, ואין בהם כל אינדיקציה לכך שהנכות נובעת מאירוע או ממחלה אחרים. זאת ועוד. מומחה רפואי מטעם בית המשפט שנתמנה במסגרת תביעת הפיצויים שהגיש הנפגע נגד המבקשות ייחס אף הוא את הנכות לתאונה, ודחה את טענת המבקשות כי הנכות הנפשית של הנפגע נובעת מהרקע הקודם שלו לפני התאונה ומאישיותו התלותית שאובחנה בצבא.           

המבקשות אינן טוענות במסגרת בקשתן לרשות ערעור כי בית משפט קמא שגה באומרו כי הוועדות הרפואיות של המשיב קשרו את הנכות לתאונה ולא לאירוע או למחלה אחרים. המבקשות גם מבהירות כי אין הן תוקפות במסגרת הבקשה הנוכחית את צדקת ההשקפה העקרונית עליה נסמכת ההחלטה, בדבר כוחה המחייב של קביעת רופאי המשיב מקום בו עולה ממנה כי הנכות של הנפגע קשורה רק לתאונה. זאת לא משום שהמבקשות מסכימות להשקפה זו - ההיפך הוא הנכון - אלא משום שמקובל על המבקשות כי נושא זה " אינו רלבנטי בשלב זה של הדיון. איננו מצויים בשלב הערעור על פסק הדין" (סעיף 13 לבקשה). אף-על-פי כן סבורות המבקשות כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בסירוב הערכאה המבררת לאפשר להן להגיש חוות-דעת של מומחה מטעמן. לשיטת המבקשות, משעה שהתיק נקבע להבאת ראיות זכותן להביא כל ראיה לסתירת הקביעה של רופאי המשיב.

לשיטה אחרונה זו אין מקום. סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע כי יוזמנו לעדות רק אלה שעדותם " קבילה ושייכת לענין" וכי שמור לבית המשפט שיקול דעת " לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך". ה"שייכות לעניין" וה"צורך" נקבעים בהתאם למבחן הרלוונטיות, לאמור: הסיכוי שהעדות תשפיע על תוצאת ההתדיינות (השוו ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, 342-343; רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 60). בהתאם לכך מצינו, לדוגמה, בע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811, 825, כי " עדות זו של מומחה, כמו יתר העדויות שנתבקשו, לא הייתה רלוואנטית כלל לנקודה שעמדה להכרעה, וגם מטעם זה לא היה מקום להיעתר לבקשה". ההשקפה העקרונית של בית משפט קמא, איננה רק שקביעת רופאי המשיב רלוונטית לשאלת הקשר שבין תאונת הדרכים לבין הנכות הכללית במסגרת תביעות שיפוי הנסמכות על ההסכם שבין הצדדים, אלא שבתביעות מסוג זה קביעת רופאי המשיב הנה מחייבת. פירוש הדבר הוא שככל שרופאי המשיב זיהו את הנכות כקשורה לתאונה בלבד, אין לחברת הביטוח אפשרות לסתור קביעה זו. ממילא, ככל שבית משפט קמא צודק בקביעתו העקרונית - ואינני מביע כל דעה בנדון - הרי חוות-דעת רפואית החולקת על קביעת רופאי המשיב אינה רלוונטית.

העולה מכך הוא ששעת תקיפת ההחלטה שלא להתיר הגשת חוות-דעת לסתירת קביעת רופאי המשיב אינה יכולה לבוא קודם לשעת תקיפת ההחלטה המייחסת כוח מחייב לקביעת רופאי המשיב. אם המבקשות ימצאו מקום להשיג על הסכום שייפסק נגדן, ככל שייפסק, בסוף ההליך על ידי בית משפט קמא, יוכלו הן להשיג במסגרת הערעור שיגישו על פסק הדין לא רק על ההשקפה העקרונית של בית משפט השלום אלא גם על סירובו שנגזר מאותה השקפה לאפשר להן להגיש חוות-דעת רפואית לסתירת הקביעה של רופאי המשיב.

ההצדקה להמתין עד למתן פסק הדין יפה במיוחד למקרה שבפנינו, בו הפירוש המעשי של החלטת בית משפט קמא הנו שהראיות היחידות המצויות בתיק הנן דוחות הוועדות של המשיב ופירוט התשלומים שבוצעו על ידו. הגבלת הראיות באופן הזה הפכה את ההכרעה בתביעה להכרעה המבוססת על מסמכים, וממילא קיצרה את הדרך הצפויה עד למתן פסק הדין. בנסיבות כאלה, בהן סיום ההליך הנו "מעבר לפתח", גוברת הנטייה שלא לתת רשות ערעור ולהותיר את בחינת החלטת הביניים למותב תלתא שידון בערעור (ראו לאחרונה את החלטתו של כב' השופט צ. זילברטל בבר"ע (י-ם) 3352/07 ווקנין נ' הראל חברה לביטוח בע"מ). על אחת כמה וכמה משעה שעל המדוכה מונח ההסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, שכל תכליתו " לייעל את הליך השיפוי" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ).   

הבקשה נדחית. משלא התבקשה עליה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ג בכסלו תשס"ח (3 בדצמבר 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: