החלטה בתיק ברע 2510/05

1.         המבקש הוא הנתבע, הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת"א מיום 4/7/05,  שניתן על ידי כב' השופטת הדסה נאור. בית משפט  קמא קיבל את תביעת המשיבים וחייב את המבקש להחזיר למשיבים סך של 900 ש"ח בגין חשבון ארנונה,  וכן חייב את המבקש לשלם למשיבים סך של 1,000 ש"ח עבור הוצאות משפט, עגמת נפש והוצאות נוספות שנגרמו להם.

2.         המשיבים טענו בכתב התביעה, כי שכרו את דירתו של המבקש שנמצאת ברח' יהושע בן-נון בתל אביב,  החל מיום 15/11/97 ועד ליום 14/11/98 (להלן: "תקופת השכירות" ).

לטענתם, עם תום תקופת השכירות וביום 9/12/98, חתם המבקש על אישור גמר החשבון בעניין הדירה, החזיר למשיבים את יתרת הפיקדון שהפקידו בידיו בעת החתימה על הסכם השכירות, והתחייב להחליף את שם המחזיק בדירה בעיריית ת"א. המשיבים טענו, כי למרות התחייבותו זו, כעבור שנתיים החלו להגיע לידיהם מעיריית תל-אביב דרישות לתשלום חוב ארנונה ומים, לחודשים יולי עד אוקטובר 1999 - כלומר לחודשים שלאחר תום תקופת השכירות. עוד הם טענו, כי למרות פניות חוזרות ונשנות למבקש בעניין זה, המבקש לא טיפל בעניין, ולאחר שהגיעו מעקלים לבית הורי  המשיב 1, הם  נאלצו לשלם את החוב לעירייה ומכאן תביעתם להשבת הסכום.

3.         המבקש טען בכתב הגנתו, כי לאחר שהמשיבים עזבו את הדירה, התגורר בה שוכר אחר. לטענתו, הוא ביקש מהמשיבים, שימציאו לו את החשבון על מנת שיוכל לתבוע את השוכר החדש, אולם הם לא עשו זאת. עוד הוא טען, כי בהתאם לקבוע בסעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש], הם שהיו צריכים לפנות לעיריית ת"א ולהודיע כי הם אינם מתגוררים עוד בדירה. מאחר שלא עשו זאת, ועל פי הקבוע סעיף 325 - כל עוד לא הודיעו לעירייה כי אינם מתגוררים בדירה עליהם לשאת לטענתו, בתשלום דמי הארנונה, ואין להם בעניין זה אלא להלין על עצמם. המבקש הפנה בעניין זה גם לספר "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, ספר ראשון, ע"מ 276-277 ולפסיקה המוזכרת בו בעניין זה.  

4.         בית משפט קמא לאחר ששמע את הצדדים והתרשם מעדותם קבע בפסק דינו כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בתיק, בדברי  המלומדים ובפסיקה, אני קובעת, שאכן ביחסים שבין העירייה לדייר הרשום, חלה חובת התשלום על הדייר הרשום, אולם לא כך ביחסים שבין בעל הדירה והדייר. ביחסים שבין בעל הדירה והדייר, מופסקת החובה על הדייר לשאת בתשלומי הארנונה עם עזיבתו את הדירה, אף אם לא דאג לשינוי שמו בעירייה, ואם חויב הדייר לשלם ע"י העירייה חייב בעל הדירה לשפותו על הסכום ששולם עבור התקופה בה לא התגורר עוד במושכר. הרציו שעומד מאחורי הוראת החוק בפקודת העיריות, המטילה חובת הודעה על חדילת החזקה על הנישום בנכס, הוא "שלא להכביד על הרשות יתר על המידה באיתור המחזיק ולא לחייב את הרשות המקומית לבדוק בכל עת את המצב בשטח לאשורו (ראה הספר "ארנונה עירונית" בע"מ 277)...

סוף דבר, משהגעתי למסקנה שמקור חוב הארנונה בתקופה שלאחר שהתובעים עזבו את המושכר, וכי ביחסים שבין המשכיר לשוכר חלה החובה על המשכיר לשאת בתשלום דמי הארנונה עבור התקופה שלאחר סיום תקופת השכירות מחד, ומאידך התרשמתי כי התובעים לא עשו  די כדי להקטין את הנזק ולספק לנתבע מיד עם דרישתו את ההוכחות שהיו נחוצות לו לכך שהחוב לעירייה מתייחס לתקופה שלאחר עזיבתם, אני קובעת כי לתובעים הייתה רשלנות תורמת להתגלגלות העניינים שהביאה בסופו של דבר להגעת המעקלים לביתם."

5.         המבקש טוען בבקשתו, כי בית משפט קמא שגה עת קבע בפסק דינו כי אין מחלוקת אמיתית כי החוב נשוא תביעה זו הוא מהתקופה שלאחר סיום תקופת השכירות, שכן וכפי שהוא טען, בדרישת החוב ששלחה העירייה אין כל רישום המצביע על כך שהחיוב מתייחס לתקופה שלאחר תקופת השכירות. עוד הוא טוען, כי  למרות שבית משפט קמא קבע, כי הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים נפסקו בהתחשב ברשלנותם התורמת של המשיבים - לא כך הדבר. המבקש טוען, כי פסק דינו של בית משפט קמא נוגד את ההלכה אשר נקבעה בפסיקה בעניין פרשנות סעיף 325 לפקודת העיריות, וכי פסק הדין שמאזכר בית משפט קמא בפסק דינו למעשה קובע קביעה הפוכה לזו שקבע בית משפט קמא.

דיון:

6.         בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לטענותיו הנ"ל של המשיב, וביסס את קביעתו לפיה אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים שמקור החוב בחודשים שבהם המשיבים כבר לא התגוררו בדירה על סמך מסמכים שהוצגו בפניו וכך הוא קבע:

"העובדה כי החוב מתייחס לחוב ארנונה לשנת 1999, לאחר שהתובעים כבר עזבו את הדירה, עולה גם מהמסמך לדרישת חוב ארנונה ואגרת מים מיום 12/11/03 שקיבלו התובעים מהעירייה והוגש לבית המשפט. יתרה מכך, התובעים המציאו לתיק בית המשפט מסמך מיום 12/11/98 עליו חתמו הצדדים ולפיו ביצעו קריאת מונה המים בטרם עזיבת התובעים את הדירה וכן מסמך מיום 9/12/98 ולפיו החזיר להם הנתבע את יתרת הפיקדון המזומן, שהפקידו בידיו בעת חתימת הסכם השכירות, לאחר שנעשתה בין הצדדים התחשבנות סופית בעניין שכירת הדירה". 

7.         כלל ידוע הוא, כי בית משפט של הערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא על סמך התרשמותו מהראיות וממהימנותם של העדים, אלא אם כן מדובר בטעות מהותית (ע"א 734/76, פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2), 661 ,עמ' 665).

במקרה זה לא מצאתי כי מדובר בטעות כלשהי בקביעת העובדות, מה גם שבתאריך 12/11/98נעשתה קריאת המונה בנוכחות המבקש והמשיבים, וביום 9/12/98 המציא המבקש למשיבים אישור על שחרור מכל חוב.

8.         על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט, כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא וכי יש סיכוי לערעור.

"התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם."

(ע"א 6581/98 זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות . תק-על 2005(1), 2899 ,עמ' 2903). כן ראה סעיף 64 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד 1984.     

9.         לגבי השאלה המשפטית - אילו מצאתי כי נפלה שגגה בפירוש המצב המשפטי - היה מקום להתערב בפסק הדין. ואולם, אני סבורה שהפרשנות של בית משפט קמא הייתה ראויה. אין ממש בטענותיו של המבקש המתייחסות לאופן פרשנות סעיף 325 לפקודת העיריות שזו לשונו: 

" חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כל בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

בית משפט קמא קבע בפסק דינו כפי שגם קובעת ההלכה, כי ביחסים שבין העירייה לבין המחזיק חובת התשלום חלה על הדייר הרשום. ואולם, כאשר מדובר ביחסי משכיר ושוכר, תנאי ההסכם שבין הצדדים הוא הקובע. אין ספק, כי במקרה דנן, המשיבים קיימו את החוזה כלשונו ולא הפרו אף סעיף מסעיפיו, כפי שמעיד האישור מיום 9/12/98 עליו חתם המבקש. לא זו אף זו - המשיבים נאלצו לשלם לעירייה על פי דרישתה, והתובענה שבפניי אינה בעניין היחסים שבין המחזיק לעירייה אלא בעניין היחסים שבין השוכרים למשכיר על פי חוזה השכירות שנחתם ביניהם. אין חולק, וזאת כפי שגם עולה מעדותם של המשיבים בבית משפט קמא, כי על פי הסכם השכירות היו המשיבים חייבים בתשלום הארנונה רק בתקופת השכירות. משתמה תקופת השכירות ומשהשלימו את כל חובותיהם למבקש, וקיבלו אישור כי השלימו את התחייבויותיהם - חזרה החזקה למשכיר על כל המשתמע מכך. לא כך הדבר כאשר השוכר מפר את הסכם השכירות ומפנה את המושכר לפני תם תקופת השכירות. במקרה כזה, הרי שכל עוד  הוא לא שוחרר על ידי הבעלים מהתחייבותו החוזית  לשאת בתשלומי הארנונה ובשאר התשלומים לעירייה - ניתן לחייב אותו בתשלומים אלו.