המבקש הוא אחד משני הנתבעים בתיק העיקרי בתביעה שהוגשה ב"סדר דין מקוצר" על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") בגין חוב שנוצר בחשבונותיהם של הנתבעים לבנק בחשבון העו"ש וכן עקב הלוואות שונות, כמפורט בכתב התביעה ונספחיו.
בבקשת הרשות להתגונן, נשוא החלטה זו, אין המבקש טוען דבר כנגד עצם החוב או חישובו וטענותיו הן לקיזוז נזקים שונים שנגרמו לו, עקב הפרת הבטחה או הסכמה של הבנק לעניין מימוש משכנתא על דירתם של הנתבעים.
על פי הנטען, יכול היה המבקש למכור את הדירה לקונה מרצון בסכום של -.250,000 $; מסכום זה התכוונו הנתבעים לשלם לבנק, סך של -.900,000 ש"ח, לאחר הפחתת מס שבח מקרקעין מסכום התמורה שתתקבל וכן לשלם סכומים נוספים ממקורות שונים בסכום כולל של כ -.400,000 ש"ח, והבנק מצידו "יתרום" מחילת חוב עודף בסכום של כ -.150,000 ש"ח.
האמור לעיל היווה את הצעתם הבסיסית של הנתבעים לבנק, כפי המפורט בנספח א' לתצהירו של המבקש; ניתן להבין מסעיף 12 לתצהיר המבקש שהבנק קבל את ההצעה הנ"ל, ומכאן ואילך, כל פעולותיו ומכתביו של הבנק היו בגדר מעשים המהווים הפרה של ההסכם שבין הנתבעים לבנק (ראה סעיף 16 לתצהיר המבקש ואילך).
דברים אלה הם דברים חסרי שחר. כבר מהאמור בסעיף 12 הנ"ל, נראה במפורש כי הסכמה סופית לא הייתה שכן לדברי המבקש נציג הבנק מר זיסרמן, שאיתו כביכול לובן ההסכם, "...הודיע לנו כי יעביר את בקשתנו למחילה של סכום זה לגורמים המוסמכים לדון בכך בבנק", ומכאן שאפילו לגישתו של המבקש, הסכמה סופית של הבנק להצעתם לא ניתנה, אלא הייתה מותנית באישור של גורם מוסמך אותו זיסרמן, לא היה מוסמך להסכים להצעה והדבר היה ידוע גם לנתבעים.
יכולתי להפסיק החלטה זו כאן, שכן די באמור לעיל כדי להפריך את הגנת המבקש כ"הגנת בדים"; למען סבר את עין הקורא, אוסיף עוד מספר נתונים המחזקים את האמור לעיל.
בנספח ג' לתצהיר המבקש, שהוא מכתב שנשלח על ידי עורך דינו לבנק, מתריע בא כוחו בפני הבנק שהעדר הסכמה של הבנק לביצוע עסקת מכירת הדירה המשועבדת הנ"ל, עלולה להבריח את הקונה ולגרום נזקים; מאידך, מצהיר בא כוחו של המבקש באותו מכתב, כי אין הוא יכול בשלב זה להציע לבנק הסדר כולל, וזאת נכתב לאחר מכתבם הנ"ל של הנתבעים, נספח א' שצוין לעיל שהיה אמור, כביכול, לקבל אישור של גורמי הבנק.
בסופו של דבר, לאחר גלגולים ותכתובות שונות, הגיעו הצדדים לידי הסכמה שבאה לידי ביטוי בחילופי המכתבים נספחים יג' לתצהיר המבקש מחודש אוקטובר 2004.
בהסכמה זו נתן הבנק את אישור למכירת הדירה ותשלום חוב לבנק מתוך תמורת הדירה לאחר תשלומי מס שבח מקרקעין וכן ויתר הבנק על חוב בסכום של -.50,000 ש"ח; בנוסף התחייבו הנתבעים לשלם סכום של -.350,000 ש"ח במזומן.
לא הוברר מה קרה לאחר מכן לבד מכן שהנתבעים נאלצו "...להתמודד גם עם טענות מצד הקונה של הדירה המשועבדת..." (סעיף 2. בעמ' 4 לתצהיר שספרור סעיפיו נעשה בצורה משונה כלשהי); מה היו אותן טענות? מה קרה עם אותו קונה ומדוע לא קנה? כל זה לא נאמר בתצהיר; בעקיפין למדתי, מהמפורט בסעיף 11.2 לסיכומי טענות המבקש, שהדירה נמכרה, ככל הנראה על ידי כונס הנכסים שמונה בסופו של דבר, בסכום של -.260,000 $.
מכאן עולות שאלות שהיה על המבקש להשיב עליהן כמו, כיצד זה הוא טוען שיכול היה להשיג סכומים העולים בסדר גודל של -.75,000 $ מעל סכום מימוש הדירה בידי הכונס, כאשר הכונס השיג סכום מכירה גבוה יותר מאשר אותו קונה פוטנציאלי שהיה כביכול מועמדם של הנתבעים לרכישת הדירה; מדוע היה רק קונה פוטנציאלי אחד ואם "הוברח" (וגם זאת לא נאמר במפורש), מדוע לא נמצא אחר בתקופת שלשת החודשים שביקשו הנתבעים, וקבלו, להשיג קונה, כפי המכתבים נספחים יג' הנ"ל.
טענות המבקש על כך שהבנק אחראי לנזקים שנגרמו לו עקב אירוע מוחי שארע לו לבד מכך שהן אבסורדיות כשלעצמן, אין להן כל בסיס ראייתי רפואי תחילי, ולא די בתחושתו או הבנתו של המבקש לעניין זה על מנת לטעון לקיזוז בגין נזקי גוף שאירעו לו עקב פעולותיו של הבנק, מה גם שהפרת החוזה שכביכול גרמה למצבו הרפואי של המבקש לא הוכחה וגם קשר סיבתי משפטי וציפיות הבנק לנזקיו הנטענים של המבקש נראים רחוקים ביותר.
הוא הדין לעניין פיטוריו של המבקש מעבודתו שגם בעניין זה הוא רואה את הבנק כאחראי וגם בעניין זה אין כל ממש בטענותיו.
אין ההגנות הנטענות אלא בגדרן של "הגנות בדים" כפי שציינתי לעיל, ודינן להדחות ולו גם בשלב מוקדם זה [ ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מ"א1 עמ' 253 בעמ' 257; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 193; בג"צ 3349/05 אנדרי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', "פדאור" (לא פורסם) 05 (13) 783 ].
הבקשה נדחית; המבקש ישא בהוצאות הבנק בבקשה זו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של -.2,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.
ניתנה בלשכתי, היום כ"ב בתמוז, תשס"ז (8 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.