החלטה בתיק א 15533/04

מונחת בפניי בקשה למתן רשות להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.

התובעת הינה רשות מקומית.

טוענת התובעת כי הנתבעים חבים בגין שני נכסים אשר בבעלותם: האחד חנות ברחוב סוקולוב 36 (להלן: "החנות") לתקופה שבין 7/01 ועד 12/03 והשני מרתף ברחוב סוקלוב 53 (להלן: "המרתף") לתקופה שבין 9/00 ועד 12/03 שניהם בשטחה המוניציפלי של התובעת. החוב כולל תשלומי ארנונה, אגרת מים ואגרת שמירה אשר לא שולמו לה עד למועד הגשת התביעה.

הנתבע 1 טען כי החוב לגבי החנות עבור התקופה הנתבעת שולם במלואו, וזאת לאור הסדר תשלומים אליו הגיעו הצדדים ביום 24/03/04.

לגבי המרתף טען הנתבע במשך 30 שנה עד לשנת 98 נעשה שימוש מסחרי במרתף, אך בשנת 87 שינתה התובעת את סיווג המרתף לחנות והעלתה התובעת את שיעורי הארנונה לגביו.

משנת 99 מנעה התובעת כל אפשרות שימוש בנכס, לאחר שנמצאו במהלך 11/99 שוכרים למרתף שעמד ריק משנת 98 שייעדו להקים במרתף סטודיו למחול ונחתם עימם חוזה שכירות למשך 3 שנים, דא עקא שטרם השיפוץ התקבל מכתב מטעם מר גורודיש מנהל רישוי העסקים בתובעת לפיו אישור לשימוש במרתף כסטודיו למחול יינתן בכפוף לקבלת היתר מיוחד מוועדת בניין ערים. השוכרים עקב המכתב ביטלו את כוונתם לשכור את המרתף, ובדיעבד התברר כי שימוש במרתף כסטודיו למחול אינו דורש כלל קבלת רישיון עסק.

הנתבע פנה אל ראש העיר הגב' גרמן וביקש פיתרון לבעייה שמחד גיסא התובעת מונעת ממנו כל שימוש בנכס ומאידך גיסא גובה ממנו ארנונה בהתאם לשימוש האחרון שנעשה בנכס בשנת 97.

ביום 11/12/02 נשלח מכתב מטעם מהנדס התובעת ובו נאמר כי ניתן אולי לעתור ולבקש שימוש בנכס לשטח שירות איחסון וכו' (ומי יבטיח את קבלת הבקשה) אך לא שימוש עסקי מסחרי.

עוד טען הנתבע כי מאחר ובוטל הסכם השכירות על התובעת לפצות או לקזז מסכום התביעה את הסך של 734,017 ש"ח אשר היה אמור לקבל מקיום חוזה השכירות משנת 01 ועד לשנת 05.

דיון

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו או אחרת לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

חשוב ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

לדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

לאור הסכמת הצדדים לא התקיימה ישיבה לצורך חקירת המצהיר ולכן ההכרעה תהא ע"פ התצהיר  המצורף לבקשת רשות להתגונן וע"פ סיכומי הצדדים בלבד.

התובעת בסיכומיה טענה כי אמנם הושג הסדר תשלומים לגבי החנות אך הדבר נעשה לאחר הגשת התביעה ולכן יש לחייב את הנתבעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד יחסיים בסך של 4,341 ש"ח+ מע"מ.

כן טענה התובעת כי טענת סיווג הנכס הינה בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר ואינה בסמכותו של בית משפט זה, ועפ"י סעיף 3(א) לחוק העיריות (השגה וועדות ערר) לביהמ"ש אינני צריך להיזקק כלל לטענות הנתבעים בנדון.

כן טוענת התובעת כי במרתף נעשה שימוש מסחרי עד לשנת 98 ומאז מסווג הנכס כמחסן. והוסיפה שאין קשר בין תשלומי ארנונה לבין קבלת אישורי רישוי עסקים.

התובעת ציינה כי בשני המכתבים שנשלחו אל הנתבעים לא מנעו מהם את האפשרות מלעשות שימוש במרתף. בנוסף,הוסיפה ב"כ התובעת המלומדת כי גם לפי מכתבו של סגן מנהל אגף הפיקוח בתובעת לא נאמר כי נדרש רישיון עסק אלא כי יש צורך באישור על שימוש חורג ואישור כיבוי אש.

לבסוף התייחסה התובעת לטענת הקיזוז וטענה כי מרגע שהסכם השכירות לא נחתם לא נגרם לנתבעים נזק ממשי אלא נזק תאורטי, וכן שקיזוז ניתן לעשות רק בין חיובים הנובעים מעסקה אחת, ובמקרה דנן אין מדובר העסקה אחת שכן אין קשר בין ארנונה לבין תשלום פיצויים.

הנתבע בסיכומיו טען כי מכיוון שהתובעת ויתרה על חקירתו יש לקבל את בקשת הרשות להתגונן לפחות לגבי החנות.