החלטה בתיק א 10355/06

1.         בפניי תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של הנתבע ממגרש הידוע כיום כחלקה 450 בגוש 6614 ( להלן: "המקרקעין"), וכן לתשלום פיצוי מוסכם בסך 322,000 ש"ח בגין הפרת חוזה מכר מקרקעין.

2.         ביום 21.3.1996 נכרת חוזה בין התובעים לנתבע, לרכישת מחצית מזכויותיו של הנתבע במקרקעין ( להלן: "חוזה המכר"). במקביל נכרת גם הסכם שיתוף בין הצדדים ( להלן: "הסכם השיתוף"), שהסדיר את אופן השימוש במקרקעין הואיל ולנתבע נותרו זכויות במקרקעין גם לאחר מכירת מחצית מזכויותיו לתובעים. על פי הסכם השיתוף נקבע כי הנתבע רשאי להמשיך ולנהל במקרקעין עסק של משתלה וממכר ירקות עד ל"מועד הקובע", שהוגדר באופן הבא: " 24 חודשים מתום עסקת המכר ובכל מקרה לא יאוחר מ- 31.7.98." (ס' 5 להסכם השיתוף). בס' 6 להסכם השיתוף נקבע כי לא יאוחר מיום 31.7.1998 יפנה הנתבע את המקרקעין מעיסוקיו "ללא יוצא מהכלל וללא שיור" וכי אי פינוי המקרקעין יהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר תזכה את התובעים בפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה המכר. ס' 18 לחוזה המכר קובע כי הפיצוי המוסכם בגין הפרתו היסודית של החוזה הינו סך בש"ח השווה ל- 70,000 דולר.

3.         אין חולק כי עד עצם היום הזה לא פינה הנתבע את המקרקעין והוא ממשיך לנהל שם עסק של משתלה וממכר ירקות. מכאן התביעה נגדו.

4.         הנתבע ביקש רשות להתגונן, והעלה בגדרה של הבקשה שתי טענות מקדמיות.

5.         טענתו המקדמית הראשונה של הנתבע היא שהתביעה נגדו התיישנה, שכן מאז היה עליו לפנות את המקרקעין ביום 31.7.1998 ועד יום הגשת התביעה, 3.1.2006, חלפו למעלה משבע שנים.

            אין בידי לקבל טענה זו.

            ראשית לכל, הנתבע לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כנדרש לפי ס' 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה." במקרה דנן הגיש תחילה הנתבע בקשה למחיקת כותרת, שנדחתה, ובה העלה שלל טענות דיוניות אך לא טען דבר וחצי דבר בענין ההתיישנות. על כן, הנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלאתה של טענת ההתיישנות.

            גם לגופו של ענין, אין לקבל טענה זו.

            תביעת הפינוי לא התיישנה, שכן עסקינן בתביעה במקרקעין. ס' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, קובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין הינה חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)- עשרים וחמש שנה. על פי ס' 159 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אין התיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. גם אם נלך לפי תקופת ההתיישנות הקצרה יותר- 15 שנה-  פשיטא שטרם חלפו 15 שנה מאז נולדה עילת התביעה ועד שהוגשה התביעה.

            באשר לתביעה לתשלום פיצוי מוסכם, הרי שתביעה זו אמורה אכן להתיישן מקץ שבע שנים, הואיל ומדובר בתביעה כספית ולא בתביעה במקרקעין. יחד עם זאת, מקובלת עליי טענתו של ב"כ התובעים לפיה מדובר בהפרה ההולכת ומתחדשת מדי יום ביומו מאז יום 31.7.1998 ועד היום, הואיל והנתבע טרם פינה את המקרקעין. על כן, בכל יום שבו הנתבע נותר במקרקעין, הוא מפר מחדש את הסכם השיתוף, ונולדת מחדש עילת התביעה הכספית נגדו. אין כל הגיון או צידוק ליתן "פרס" למפר עקשן, שאינו חוזר בו מהפרת ההסכם, בדרך של החלת התיישנות על התביעה נגדו.

            בהקשר פלילי נפסק כי:

" למיותר לציין, כי הבחנה זו בין סוגי ההפרות קשה היא, ולעתים קרובות יש בה מן המלאכותיות. קו הגבול, המבחין בין הפרה "רגעית" לבין הפרה "נמשכת", אינו ברור כלל ועיקר, ורבים עשויים להיות מקרי הגבול הקשים. זאת ועוד: לצרכים מסוימים ניתן לעתים להתייחס לפרקי הזמן השונים במסגרת ההפרה ה"נמשכת" "כיחידות הפרה", עצמאיות. כבר ציינו, כי ההקשרים, שבהם יש חשיבות למושג ה"הפרה", רבים הם ומגוונים. כל שברצוננו להדגיש הוא, כי להבחנה זו שבין "הפרה רגעית" לבין "הפרה נמשכת" חשיבות מכרעת לסוגיה שלפנינו. טעמה של חשיבות זו הוא בכך, שלעניין ההפרה הרגעית, זו מתה עם הולדתה, ועל-כן אין בה כלל אפשרות לאכיפה, ואילו בהפרה הנמשכת, זו ממשיכה לחיות לאחר היוולדה, ועל-כן ניתן לאכוף אותה על המפר."  

ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל   פ"ד לז(2), 187 ,עמ' 190-191.

במקרה דנן מדובר בהפרה מתחדשת, שכן בכל יום מחדש יכול היה הנתבע לפנות את המקרקעין, אך הוא בחר ביודעין שלא לעשות כן.

            ניתן גם להקיש גזירה שווה מהוראת ס' 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעת כי " לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: ... מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". משמע, כאשר מדובר במחדל מתמשך, נדחה המועד של תחילת מרוץ ההתיישנות.

6.         טענתו המקדמית השניה של ב"כ הנתבע היא שבעת הגשת התביעה טרם נולדה עילת התביעה נגד הנתבע. וכל כך למה? על שום שביום 20.6.2005 נדרש הנתבע על ידי התובעים לפנות את המקרקעין עד ליום 15.12.2005. ב"כ הנתבע מפנה להוראת ס' 6.2 להסכם השיתוף, שם נקבע כי  איחור של 30 יום "מן המועד הקובע" לא יהוווה הפרה של ההסכם. על כן, לשיטתו של הנתבע, יש להוסיף תקופה של 30 יום למועד של 15.12.2005, ומכאן שרק פינוי לאחר יום 15.1.2006 מהווה הפרה של הסכם השיתוף. מדובר אמנם בטענה שנונה, אך אין בידי לקבלה. תקופת החסד של 30 הימים נקבעה ביחס למועד הקובע כהגדרתו בהסכם השיתוף. ס' 5 להסכם השיתוף קובע כי המועד הקובע חל לא יאוחר מיום 31.7.1998. על כן, תקופת החסד בת 30 הימים הסתיימה ביום 31.8.1998. לא ניתן ל"הרכיב" על גבי מכתב הדרישה מיום 20.6.2005 את תקופת החסד, שנועדה לחול אך ורק ביחס למועד של יום 31.7.1998.

7.         לעיצומו של ענין, הנתבע טוען כי לאחר חתימת החוזה והסכם השיתוף, הסכימו הצדדים כי הנתבע לא יפנה את עסקיו מהמקרקעין, וזאת עד לאחר שינוי הייעוד של המקרקעין והתחלת הפעולות להקמת הקניון אותו רצו התובעים להקים.

            טענה זו אינה יכולה להתקבל, מן הטעם שבס' 2 להסכם השיתוף נקבע באופן מפורש כי " כל שנוי בהסכם זה יעשה בכתב בלבד ובחתימות הצדדים. לא תהא כל נפקות משפטית להסכמות בעל פה."

            משקבעו הצדדים כי לא ניתן יהיה לשנות את תוכנו של ההסכם אלא בכתב, יש ליתן תוקף מלא לרצונם זה, ולא תישמע מפיו של הנתבע כל טענה בדבר שינוי ההסכם בעל פה.