1. בסעיף 39 לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים, טענו הנתבעים כי בית משפט זה אינו מוסמך מהבחינה העניינית לדון בתביעה.
על כן, קודם שזימנתי הצדדים לקדם משפט, ביקשתי עמדתם בשאלת הסמכות העניינית, ובשאלה זו עוסקת החלטתי זאת.
2. בסעיף 3 לכתב התביעה המתוקן שהוגש מטעם התובע, טוען התובע כי הוא "הבעלים של הדירה הידועה כחלקות 33 ו- 37 (חלק) בגוש 18320 מאדמות שלומי, המצויה בשכונת שלומית 30".
עוד טוען התובע בכתב התביעה, כי בתאריך 15.1.00 נכרת בין התובע והנתבע חוזה, ולפיו מכר התובע את הדירה לנתבע. התובע טוען כי הנתבע הפר את החוזה, ובעקבות כך הגיש התובע תביעה לבית משפט השלום בעכו, שם הגיעו הצדדים לפשרה, ולאחר מכן אף חתמו על הסכם מכר מתוקן.
לטענת התובע, על פי הסכם המכר המתוקן היה על הנתבעים לשלם לו סך 57,000 דולר, המורכב מסכום של 18,000 דולר שהיה על הנתבעים לשלם לו במישרין, וסכום נוסף של 39,000 דולר שנותר לאחר שהנתבעים סילקו את ההלוואה, שהתובע קיבל בשעתו לצורך רכישת הדירה.
התובע טוען כי הנתבעים הפרו את החוזה עמו, ועל כן הוא שלח להם הודעה על ביטול החוזה.
3. המבחן לפיו נבחנת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה שהוגשה לו הוא מבחן הסעד לו עותר התובע בכתב התביעה, ובתביעתו עותר התובע לסעדים הבאים:
(א) להצהיר כי הנתבעים הפרו את החוזה עמו הפרה יסודית, והודעת הביטול נשלחה כדין, ועל כן אין לנתבעים כל זכות בדירה.
(ב) לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי מוסכם בסך 88,560 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (23.9.01).
(ג) להורות לנתבעים לפנות את הדירה, ולמסור ההחזקה בה לידי התובע.
(ד) לחילופין, לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך 57,000 דולר.
(ה) לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.
4. בעקבות החלטתי כי הצדדים ימסרו בכתב עמדתם בשאלת הסמכות העניינית, הגיש ב"כ התובע כתב בי-דין, ובו מנמק ב"כ התובע מדוע לדעתו נתונה לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה.
לטענת ב"כ התובע, תביעת התובע נוגעת לזכות חכירה לדורות במקרקעין, וכשם שתביעה להצהרה על בעלות או חכירה לדורות של אדם במקרקעין היא בסמכות בית המשפט המחוזי, כך גם תביעת אדם להצהיר על בטלות חוזה למכר בעלות או חכירה לדורות במקרקעין מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי.
5. ב"כ הנתבעים הגיש תגובה, אך תגובתו מתייחסת לגופה של המחלוקת ולא לשאלה הדיונית שהצבתי לדיון בעקבות טענת הנתבעים להעדר סמכות עניינית.
6. מקובל עלי, שתביעה לסעד הצהרתי בדבר ביטול חוזה למכר זכויות מקרקעין, מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ואולם, יש לזכור כי לא זו התביעה שלפני.
הדירה בה מדובר עדיין אינה רשומה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין. על פי אישור מינהל מקרקעי ישראל, שב"כ התובע הגיש, התובע אכן רשום במינהל מקרקעי ישראל כחוכר, אך זכותו זאת עדיין לא נרשמה בספרי המקרקעין. אמור מעתה, שהתובע אינו חוכר לדורות של הדירה, אלא שהוא בעל הזכות לקבל ממינהל מקרקעי ישראל את זכויות החכירה לדורות.
7. כל עוד התובע לא נרשם כחוכר הדירה בספרי המקרקעין, אין הוא בעל זכות במקרקעין, וזכותו היא זכות לקבל זכות במקרקעין. בזיקה לחלוקה העניינית של סמכויות בתי המשפט לדרגותיהם, דינה של זכות התובע בדירה כדין זכות במיטלטלין, ולצורך קביעת בית המשפט המוסמך יש לבחון את שוויה. אם שוויה עולה על 2.5 מליון ש"ח, כי אז הסמכות העניינית לדון בכל הקשור להענקתה או ביטול הענקתה, מצוי בסמכות בית המשפט המחוזי. ברם, במקרה שלפני, וכעולה מהודעה שמסר ב"כ התובע, שווי הדירה נמוך מ- 2.5 מיליון ש"ח, ולפיכך הסמכות העניינית לדון בתביעה, נתונה לבית משפט השלום.
8. לא זו בלבד שהסעד ההצהרתי בדבר ביטול חוזה המכר מצוי בסמכות בית משפט השלום, אלא גם שכל יתר הסעדים להם עותר התובע בכתב התביעה מצויים בסמכות בית משפט השלום.