החלטה 4073/14

           בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' לוי) בעפ"א 9927-01-14 מיום 11.5.2014. הבקשה מופנית כלפי דחיית ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (השופטת מ' אל-עד קרביס) בתיק 91900035 מיום 21.3.2013 לדחות את טענתו המקדמית לפיה נפל פגם בכתב האישום שהוגש נגדו, הפוסל אותו (אף שבית המשפט המחוזי דחה גם את ערעורו על הכרעת הדין שניתנה בשלב מאוחר יותר על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים).

רקע והליכים הדרושים להכרעה

1. המבקש החנה את רכבו בעיר תל אביב-יפו ביום 10.5.2012 בניגוד לתמרור המתיר חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות (חניה מועדפת), ועל כן נמסרה לו (על גבי רכבו) הודעת תשלום קנס, לפי סעיפים 4(ב) ו-6(ב)(1) לחוק העזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 ומכוח סעיף 228(ב) לחוק הסדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). המבקש ביקש להישפט בגין הודעת תשלום הקנס, לפי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי ובעקבות כך נשלחה לו הזמנה למשפט, מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, תקנה 43 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות) ולפי טופס 8ב שבתוספת לתקנות (להלן: הטופס). עם פתיחת משפטו, ביום 27.11.2012, טען המבקש כי בהזמנה למשפט שנשלחה לו נפל פגם, כיוון שחתומה עליה המזכירה הראשית של בית המשפט לעניינים מקומיים, שאינה מבין הגורמים המוסמכים לחתום על הזמנה כזו, שהיא, כאמור בתקנה 44ג לתקנות, כתב אישום, ועל כן כתב האישום פסול ודינו להתבטל. 

2. לאחר שהצדדים טענו באשר לטענה המקדמית, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים, בהחלטה מיום 21.3.2013 את טענת המבקש. בהחלטה הסתמך בית המשפט לעניינים מקומיים על פסק דינו של בית משפט זה, רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 283 (2000) (להלן: עניין ניר) ויישם אותו בעניינו של המבקש. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מגביל את זהותו של שולח ההזמנה למשפט. עניינה של ההזמנה הוא תזכורת של פרטי העבירה, והיא אמצעי דיוני טכני, שמטרתה ליידע את הנאשם על המקום והמועד שבהם יתקיים משפטו. הודעת תשלום הקנס היא זו שפותחת את ההליך והיא המסמך המהותי בו. עוד ציין בית המשפט לעניינים מקומיים כי עצם הגדרת ההזמנה למשפט כ"כתב אישום" בתקנה 44ג לתקנות, לא מלמדת על היותה כתב אישום של ממש, וקבע שהיא רק שוות ערך לו במובן היידוע, שהרי הודעת תשלום הקנס נשלחת רק למבקש, ואילו ההזמנה, שמעבירה את הבקשה להישפט למסלול של בירור משפטי, נשלחת גם לבית המשפט עצמו. בית המשפט לעניינים מקומיים התייחס גם לטענתו של המבקש כי בעיר רמת השרון בוטל נוהל דומה, בו חתמה מזכירת בית המשפט לעניינים מקומיים על הטופס, ודחה אותה, בציינו כי ביטול הנוהל שם נבע מכך שהמזכירה הראשית של בית המשפט לעניינים מקומיים הועסקה גם בבית המשפט וגם במשרדי התביעה העירונית, דבר שלא נטען על ידי המבקש לגבי המזכירה הראשית של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו. לאחר שנדחתה הטענה המקדמית, כפר המבקש באשמה, ובתום ניהול הוכחות הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו (השופט ש' (מ') מזרחי) ביום 16.12.2013. באותו יום ניתן גם גזר דינו של המבקש, שהותיר את הקנס בגובהו המקורי לתשלום, כעונש – 100 ש"ח.

3. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים והן על החלטתו לדחות את טענתו המקדמית כאמור לעיל. כיוון שהבקשה אינה מופנית כלפי הערעור על הכרעת הדין, שנדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 11.5.2014, לא אתייחס לטענות בעניין זה. באשר לערעור על ההחלטה, טען המבקש כי בית המשפט לעניינים מקומיים ביסס בשגגה את החלטתו על תקנה 44ג לתקנות, בעוד שלמעשה התקנות הרלוונטיות לעניינו הן תקנות 42 ו-43 לתקנות, והאמור בתקנה 44ג לא חל עליהן. עוד טען שעניין ניר אינו רלוונטי לעניינו, כיוון ששם חתמה על ההזמנה למשפט מפקחת בעיריית ירושלים ולא מזכירת בית המשפט לעניינים מקומיים כבעניינו, ודובר בדו"ח מסוג "ברירת קנס" שמהווה כתב אישום כשלעצמו, ולא "ברירת משפט" כפי שהיה בעניינו, שמחייב שליחת הזמנה למשפט שהיא כתב האישום. עוד טען המבקש בערעורו כי דחייתו משמעו ביטול תקנה 43 לתקנות, והשארת המצב הקיים, בו מזכירת בית המשפט לעניינים מקומיים חותמת על הזמנות למשפט, מנוגד לכללים שהתוותה ועדת זמיר שעסקה בבתי המשפט לעניינים מקומיים ונקבעו בפסיקת בית משפט זה. יצוין כי בדיון בבית המשפט המחוזי ציין בא כוח המשיבה כי המערער טען את הטענה המקדמית האמורה מספר פעמים בעבר ונדחה על ידי מותבים שונים. המערער השיב לכך וציין כי זוכה בכל ההליכים האמורים ולכן לא יכול היה לערער על ההחלטות לדחות את טענתו זו.   

4. בתום הדיון בעל פה ביום 11.5.2014, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו דחה את הערעור על הכרעת הדין ואת הערעור על ההחלטה בטענה המקדמית. באשר לערעור על ההחלטה, בית המשפט המחוזי סמך ידיו על מסקנת בית המשפט לעניינים המקומיים ועל האמור בעניין ניר, וקבע כי ההזמנה למשפט אינה מהווה כתב אישום במובן זה שמחייבת את חתימתו של גורם מוסמך, אלא תפקידה אינפורמטיבי בלבד.

הבקשה

5. בבקשתו טוען המבקש (שאינו מיוצג, ולא היה מיוצג בכל שלבי המשפט) שפסק הדין של בית המשפט המחוזי סותר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (מחוזי י-ם) 4428/09 גוטמן נ' מדינת ישראל(18.8.2009) (להלן: עניין גוטמן), מפי השופט י' נועם, ויש צורך להעמיד הלכה על מכונה, בהיותה של השאלה במרכז הבקשה – מה טיבה של ההזמנה למשפט לפי התקנות – בעלת חשיבות חוקתית וציבורית ובהיותה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך.

6. בגוף הבקשה, חוזר המבקש על טענותיו מבית המשפט המחוזי וטוען כי תקנות 42 ו-43 הן החולשות על עניינו, ולא תקנה 44ג כפי שנקבע בערכאות הקודמות. עוד מוסיף המבקש כי עניין ניר אינו רלוונטי לעניינו, ויש להסתמך על האמור בעניין גוטמן, שם קבע בית המשפט המחוזי כי המסמך המהותי בעניין דומה לשלו הוא כתב האישום, ובעניינו מדובר בהזמנה למשפט שהיא הטופס המתחייב מהתקנות. עוד הוסיף המבקש כי עשרות רבות של רשויות מקומיות שולחות הזמנות למשפט בחתימת תובע עירוני או גורם מוסמך אחר, ורק עיריית תל אביב-יפו אינה עושה כן.