'הדר בחצר חברו' ושותף המשתמש לבדו בנכס – חיוב 'דמי שימוש' ותנאיו

א.  פסק הדין והערעור

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך כ"ח טבת תשע"ח (15.1.18) שבו נקבע:

לאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם בית הדין מחליט כדלהלן [...]

ד. הואיל ועד הגט האישה היא שעזבה את הבית, הבעל אינו חייב במחצית מערך השכירות.

ה. אולם ממתן הגט, שאסורים לגור יחד והוא גר שם, הבעל ישלם מחצית מערך השכירות.

 על פי פסק הדין,  המערער – הבעל לשעבר מחויב בתשלום דמי שימוש לאישה בעבור חלקה בדירה המשותפת ממועד סידור הגט (כ"ו באלול תשע"ז – 17.9.17) ועד למכירתה בפועל. הדירה נמכרה, ותאריך הפינוי נקבע לכ' באב תשע"ח (1.8.18). כך, לפי פסק הדין, המערער מחויב בתשלום מחצית משווי השכירות של התקופה הנ"ל – כעשרה וחצי חודשים.

עילת הערעור המרכזית היא שמאחר שדירה זו עמדה למכירה ולכינוס בהוראת בית הדין, דירה זו אינה עומדת להשכרה בתקופת הכינוס והמכירה, ואין סיבה לחייבו בדמי שימוש – וכי מה הפסידה האישה בפרק זמן זה?

כמו כן טוען המערער שלא רק שלא סיכל את מכירת הדירה אלא שהוא שדאג למכירתה ומי שעיכב את מכירת הדירה היא המשיבה.

ב. אי־ויתורה של האישה על זכות המגורים בדירה

בני הזוג שלפנינו מתדיינים בפנינו בערעורים שונים זה זמן בעניין מזונות הילדים, הסדרי השהות ועתה בעניין חלוקת הרכוש. בית הדין שמע באריכות דברי הצדדים ובאי כוחם, מצוי בפרטי הפרטים של הסכסוך ומודע היטב לכל החומר והמסמכים שבתיק. אולם לצורך הערעור הנוכחי שלפנינו נציין רק את הנתונים הבאים שמהם עולה שהאישה מעולם לא וויתרה על זכות המגורים  בבית המשותף.

בדיון בבית המשפט בכ"א באייר תשע"ז (17.5.17) תיארה האישה, כמתועד בפרוטוקול, את היחס והאלימות שלטענתה הפעיל הבעל נגדה ושגרמו שנאלצה לעזוב את הבית. בדיון זה הצהירה האישה שהיא רוצה לחזור ולגור בבית אך לטענתה הבנות מפחדות.

כך עולה גם מפרוטוקול הדיון מיום י"ב בסיוון תשע"ז (6.6.17) שהיה הדיון הראשון שהתקיים בבית הדין.

ביום י"ז בסיוון תשע"ז (11.6.17) הגישה האישה בקשה דחופה לבית הדין. בבקשה זו התלוננה שהבעל החליף את מנעול הדירה, מונע ממנה להיכנס אליה וסירב למסור לה את המפתח החדש עד להתערבות המשטרה. בתגובה להודעה זו הודיע הבעל שהאישה היא שהחליפה את מנעול הבית ולכן נאלץ להחליף את המנעול מחדש כדי שיוכל להיכנס לבית, שבו הוא מתגורר ושהאישה אינה מתגוררת בו עוד. לדבריו, הסכים לתת לה המפתח מיידית בהוראת בא כוחו. בתגובה לתגובה זו של הבעל, תיארה האישה את נסיבות החלפתה את המנעול וחזרה על תלונתה שבבקשה הראשונה שלפיה בעבר היה הבעל נועל הבית במנעול וכולא אותה. בין כך ובין כך התנהלות לא רגילה זו (אף בבני זוג המצויים בסכסוך) מורה לכאורה  שלא הייתה אפשרות שהצדדים יגורו בבית אחד, וזאת בשל עומק הסכסוך ואופיו.

ביום כ"ב בתמוז תשע"ז (16.7.17) ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה שבה נקבע [שאין מקום לסטות מהחלטה קודמת של בית הדין] כי הסמכות לדון במזונות היא של בית הדין. עם זאת בגוף ההחלטה נכתב עוד [כהחלטה זמנית] שלאור העובדה שהאב טוען שאין באפשרותו לשלם עבור מדור הבנות, תיקבע דירת הצדדים כמדור האישה – האם והבנות מעת מתן הודעה האם – האישה על רצונה בכך. והבעל – האב יורחק מדירה זו, עד למתן המלצות גורמי הרווחה. האשה אכן הודיעה לבעל שהיא מעוניינת לשוב לבית הצדדים. וביום כ"ט בתמוז תשע"ז (23.7.17) נתן בית המשפט את החלטתו המורה לבעל, בהתאם לנ"ל, לפנות את הדירה בתוך עשרים וארבע שעות ולאפשר לאישה ולבנות להתגורר בה, עוד נקבע בהחלטה זו, שאם הבעל לא יפנה את הדירה, תוכל האשה לבקש את עזרת משטרת ישראל לאפשר לה לשוב לדירה.

ביום ז' באלול תשע"ז (29.8.17) חזרה האישה והגישה בקשה לבית הדין האזורי להורות על השכרת הדירה ושימוש בדמי השכירות למדור לה ולילדים, לאור התנהלות הבעל שגרמה לעזיבת האם והבנות את הדירה. בקשה זו הוגשה מכיוון שבית הדין בהחלטתו, מיום א' באלול התשע"ז (23.8.17), לא קבע אלא את דמי מזונות לבנות ולא קבע דמי מדור כלל.

 בית הדין קבע בהחלטתו מיום י"ד באלול תשע"ז (5.9.17) שבקשה זו לדמי מדור תידון במועד הדיון על המזונות הקבועים.

מכל הנ"ל עולה תמונה ברורה: האישה מעולם לא וויתרה על המגורים בדירה המשותפת, ורק נאלצה לאור הנסיבות לעזוב את ביתה ולהתגורר בבית הוריה.

ומכאן לדיון העקרוני בשאלה: כאשר בן זוג אחד מתגורר בדירה משותפת לאחר הפירוד, ולאחר שהצדדים הסכימו למוכרה, ואף ניתנה על כך הוראה שיפוטית – האם עליו לשלם דמי שימוש למפרע לצד השני על התקופה שעד המכירה בפועל, כאשר הדבר לא סוכם מראש?