הגבלת שינוי צוואה הדדית; גדרי 'אחריך לפלוני' שבהלכה ו'יורש אחר יורש' שבחוק – תחולתם וגדריהם

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ט"ו בכסלו תשע"ח (3.12.17) אשר דחה את תביעת המערער להורות על ביטול צו קיום צוואת המנוחה [פלונית] שנתן בית הדין בי"ט באייר תשע"ז (15.5.17).

העובדות בקצרה

1. המנוחים [פלוני] ו[פלונית] היו נשואים ולהם שלושה ילדים, שני בנים [פלמונים] ובת אחת [אלמונית].
2. המנוחים כתבו בשנת 1999 צוואה הדדית שבה נאמר כי לאחר אריכות ימים של אחד מהם יעבור הרכוש לשני ולאחר אריכות ימיו יעבור הרכוש לשלושת ילדיהם בשווה.
3. [פלוני] נפטר בשנת 2004 ובקשה לקיום הצוואה הוגשה על ידי אלמנתו [פלונית] ושלושת הילדים.
4. דיון התקיים בב' בניסן תשס"ה (11.4.05) ובו ניתן צו קיום צוואה שאישר את הצוואה ונתן לה תוקף. בפרוטוקול הדיון מופיע כי הבנים [פלמונים] הקנו את חלקם לאימם הגב' [פלונית].
5. בכ"ה באלול תשס"ה (29.9.05) ערכה הגב' [פלונית] צוואה חדשה שבה ביטלה את צוואתה הקודמת וציוותה את רכושה לשני בניה. קודם לאותו זמן נפטרה [אלמונית] ממחלה קשה, ובצוואה זו בעצם הוציאה גב' [פלונית] את ילדיה של [אלמונית] מקבלת חלק בירושה.
6. בשנת 2013 מכרה המנוחה אחת משתי דירות שהיו בבעלותה, ובשנת 2014 העבירה את הדירה השנייה על שם שני בניה [פלמונים].
7. עם פטירת המנוחה ולאחר הוצאות הקבורה נשארו בחשבון הבנק שלה כששת אלפים ושש מאות (לדברי המשיבים [פלמונים]).
8. הזוכים בצוואה (שני הבנים – האחים [פלמונים]) פנו לבית הדין וזה אישר את תוקפה של הצוואה משנת 2005, על כך הוגשה התנגדות מטעמם של הנכדים – ילדיה של [אלמונית] ז"ל.

דיון בטענה המקדמית כי המערערים, המתנגדים לצוואה, לא הסכימו לסמכות בית הדין

טענה מקדמית שנטענה ושאליה לא התייחס בית הדין האזורי נוגעת לסמכותו של בית הדין, לדברי המערערים לא התקיים בענייננו האמור בסעיף 155 לחוק הירושה כתנאי לקניית סמכות על ידי בית הדין.

על אף האמור בסעיפים 66(א) ו־151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

לדברי המערערים, נכדי המנוחה, לא הביעו הם מעולם את הסכמתם להתדיין בפני בית הדין ומחו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם. לעומת כן נטען על ידי המשיבים כי המערערים השתהו כשמונה חודשים טרם הגישו את מחאתם על סמכות בית הדין.

כך או כך השאלה העיקרית בעניין זה היא אם המערערים הם בבחינת "נוגע בדבר" כמשמעותו בסעיף 155 לחוק הירושה.

נראה כי התשובה לכך היא שלילית.

בפסק דין משולם (בג"ץ 673/89) נקבע כי משמעותו של סעיף 155 היא כי יש צורך בהסכמת כל הנוגעים בדבר – הן אלו שנגיעתם בבחינת "ודאי" והן אלו שנגיעתם בבחינת "ספק". ובמילים אחרות נאמר כי ככל שיש טענות מצדו של מאן דהו כי גם הוא זכאי בעיזבון, הרי שיש צורך בהסכמתו כדי לדון בבית הדין, והבירור העובדתי בטענתו לא יתקיים בבית הדין.

כך למשל במקרה שבו ישנם יורשים לפנינו ובא אדם אחר וטוען כי גם הוא יורש הרי שבית הדין לא יזדקק לבחון עובדתית את טענותיו אלא אם גם הוא מסכים לדון בפני בית הדין.