ה"פ 10933-08-15 - פסקדין

הבקשה לסעד זמני ולסעד במעמד צד אחד הועברה לעיוני.

אשר לסעד במעמד צד אחד: ודאי אין לתיתו. שאלות של הסדרת היחסים המדויקת בין כל המעורבים ודאי אינה דחופה. הדחיפות היחידה נובעת מן החשש של המבקשת, הנתמכת במכתב מיום 28.7.15, לכך שהמשיבה 2 תנקוט פעולות חד צדדיות ומפתיעות, בפרט תפיסת החזקה בנכס, זאת בתוך שלושה ימים מן המכתב (נספח 15 לבקשה). אולם אם זה חשש כן, הרי שבקשה לא בהולה לא באה בתוך 3 ימים מן המכתב, אלא בחלוף יותר משבוע. יתרה מכך, התראה ראשונה של המשיבה 2 על דבר שמירת "זכותה" לתפיסת החזקה בנכס (תוך דרישה לשיתוף פעולה של המבקשת בתוך יומיים) באה עוד ביום 13.7.15 (נספח 14 לבקשה). גם מכתב זה לא הניע את המבקשת לפנות לבית המשפט, או לנקוט כל פעולה נמרצת אחרת, עד שבא מכתב ההתראה מחמת חוסר מעש מטעם המשיבה 2. השתהות זו ודאי אינה מצדיקה מתן צווים במעמד צד אחד.

טעם נוסף לאמור: גם תפיסת חזקה היא הפיכה.

טעם שלישי וחשוב: דומה שגם המשיבה 2 עצמה ערה לכך שלכאורה אין לה כל זכות, ודאי לעת הזו, לתפוס את החזקה בנכס באופן חד צדדי. בהסכם הזיכיון שהמשיבה 1 צד לו והמשיבה 2 נכנסה בנעליה, אין כל זכר לזכות לתפוס חזקה בנכס בתורת סעד עצמי, זולת בסעיף 20.4 להסכם. סעיף זה מגדיר את השלבים המובילים להפעלת אותו סעד עצמי דרסטי: ראשית, הפרה (נטענת) המקנה למזכה זכות ביטול בהתאם לתניה כלשהי בהסכם. שנית, ביטול ההסכם בפועל. שלישית, חלוף התקופה של 20 יום מעת מתן התראה בכתב או התקופה הקבועה בהסכם לקיום חובה (בהסכם אין כל תקופה כזו ביחס לחתימה על כתבי המחאה, נציין), בלא תיקון מצד הזכיין. רביעית, ורק אז, הפעלת הסעד העצמי.

בענייננו, לכאורה אפשר שהמשיבה 2 כשלה בשלב הראשון: המשיבה 2 יכולה להפוך ל"מזכה" ולהכנס בנעלי המשיבה 1 רק אם הסכימה בכתב לקבל על עצמה את כל ההתחייבויות של המזכה בהתאם להסכם ורק אם זכויות הזכיין לא תפגענה (סעיף 23.3 להסכם), ומן הבקשה לא עולה שהמשיבה 2 נהגה כך, אף אם היא רואה עצמה כיורשתה של המשיבה 1 (מובן שהדברים נאמרים טרם עיון בעמדת המשיבה 2). בהמשך לכך, אפילו היא המזכה, לא ברור מכוח מה היא רואה באי-חתימה על כתבי ההמחאה כהפרת ההסכם. התחייבות לחתום על מסמכים עבור המזכה (סעיף 3.3 להסכם) אין משמעם לרוב שעל הזכיין להסכים לחתום על כל מסמך, בפרט כזה הפוגע בזכויותיו (איני מכריע כאן כמובן האם כתבי ההמחאה פוגעים בזכויות המבקשת; אולם ככל שהמשיבה 2 סבורה שאין בהם פגיעה, הרי שלכאורה אינה זקוקה להסכמות כלשהן של המבקשת ודי לה בזכויותיה מכוח חוק השכירות והשאילה). ואפילו נניח כי הופר ההסכם והמשיבה 2 צלחה את השלב הראשון: ברור שכל עוד ההסכם בתוקפו ולא נמסרה הודעת ביטול (השלב השני שצוין), הסעד העצמי שבסעיף 20.4 אינו בר הפעלה, לכאורה. דומה שהמשיבה 2 עצמה, בסיוע יועציה המשפטיים, ערה לסדר הדברים האמור, כנלמד מן האמור במכתבה מיום 13.7.15 בסעיף 8 ("לא תיוותר בידי מרשתנו ברירה אלא לסיים את הזיכיון ולתפוס את החזקה..."). בהיעדר הודעת ביטול, והמשיבה 2 עצמה אינה נחזית מעוניינת בנתינתה (ובדין), הרי שדומה שחשש לתפיסת החזקה, אין. חשוב להדגיש: איני מתיימר בשלב מוקדם זה לטעת מסמרות בצדקת הצדדים (אף אם מובן שתיתכן לדברים השלכה על הבקשה לסעד זמני, והמשיבות מוזמנות לטעון בעניין), אלא לבאר מדוע על פני הדברים אין חשש אמיתי המצדיק הוצאת צו במעמד צד אחד.

הבקשה לסעד במעמד צד אחד נדחית אפוא. עם זאת, ככל שתסבורנה המשיבות 1 או 2 כי יש הצדקה לנקיטת סעדים עצמיים דרסטיים, בלא צורך בקבלת גושפנקה שיפוטית (ומוצע להמנע מכך, לטובת כל הצדדים), תתרענה בפני המבקשת, על מנת שיהיה בידי זו סיפק לכלכל צעדיה ולשוב ולפנות לבית המשפט במידת הצורך בבקשה מחודשת לסעד ארעי. מובן שאף הוראתי זו יש בה כדי לקעקע את הצורך בצו ארעי מראש.

נפנה עתה לבקשה לסעד זמני. עוד קודם להוצאת הבקשה לתגובה, מספר נקודות המחייבות מחשבה והתייחסות של הצדדים.

ראשית, דומה שהבקשה נחלקת לשתיים – ניסיון לקבל את מה שהמבקשת לא קיבלה משך ארבע שנים, והוא חתימה ישירה על הסכם השכירות מול הבעלים; וניסיון למנוע פגיעה בזכויות קיימות של המבקשת, ובפרט אלה הגלומות בהסכם הזיכיון ובהסכם (בעל המאפיינים המשפטיים החריגים, לשון המעטה) להמחאת זכות השכירות של המשיבה 1 למבקשת (נספחים 1 ו-2 לבקשה). ניסיון לזכות במעמד פורמלי כשוכר, ועוד בגדרי בקשה לסעד זמני, נחזה מרחיק לכת במיוחד. אשר לשמירה על הקיים, הרי שבכך יש היגיון, ככל שיש חשש אמיתי כמובן לפגיעה בזכויות.

שנית, אשר לחשש לפגיעה בזכויות קיימות: זכויות קיימות לא ניתן לפגוע בהן, והמשיבות 2-1 אינן יכולות ליטול מן המבקשת זכויות אלא בהתאם לדין או הסכם. המשיבה 2 אינה יכולה אגב הפיכתה למזכה לגרוע מזכויות הזכיין, כאמור בסעיף 23.3 להסכם. לא נצפתה גם יומרה מפורשת של המשיבות 2-1 לפגוע בזכויות קיימות של המבקשת (להבדיל מהיעדר נכונותן לפעול לקידום רצונה של המבקשת, שאין עיגון משפטי ברור להיותו זכות מוקנית, לחתום במישרין על הסכם שכירות מול הבעלים). לא ברור אפוא שכלל יש נחיצות אמיתית לבירור הבקשה לסעד זמני, תוך השקעת משאבים עצומים של הצדדים לשם כך.