1. ביום 3.3.06 רכשו התובע ואשתו רכב מזדה MPV משומש מהנתבעת, שהיא סוחרת מורשית בכלי רכב משומשים, מטעם מזדה.
הנתבעת מסרה לתובע תעודת אחריות לחמישה חודשים, שתוכנה ידון בהמשך (להלן:
תעודת האחריות).
2. התובע טוען כי ביום 3.7.06, מעט לאחר חצות הלילה, דמם מנוע הרכב בעת נסיעה מאשקלון צפונה. התובע הזמין גורר, שגרר את הרכב ל"מוסך של קובי" בחדרה. למחרת הודיע התובע על המקרה לנציג הנתבעת, מר גיא יטקובסקי, ועל פי הוראתו - גרר את הרכב למוסך הסדר של הנתבעת.
התובע טוען כי אובחנה תקלה פנימית במנוע וכן תקלה ברדיאטור, אך הנתבעת לא מילאה את חובתה, על פי תעודת האחריות, והסכימה לשלם רק עבור החלפת הרדיאטור ועבור העבודות של החלפת הרדיאטור והחלפת המנוע, אך לא הסכימה לשלם עבור מנוע מחליף, והוא נאלץ לשלם עבורו מכיסו. התובע תבע מהנתבעת החזר עלות המנוע, בסך 19,823 ש"ח.
3. הנתבעת טוענת כי בדיווח שמסר לה התובע, למחרת המקרה, הוא מסר כי אשתו נהגה ברכב, וכי הרכב התחמם, אך הם המשיכו לנסוע עד שהמנוע דמם. בדיווח מאוחר יותר שינה התובע את דבריו ומסר כי הוא, ולא אשתו, נהג ברכב.
כך או כך, הנתבעת טוענת כי התקלה במנוע ארעה בשל נזילת מים מהרדיאטור, אשר כתוצאה ממנה התחמם המנוע, עד כדי התכה של חלקיו הפנימיים. הנתבעת טוענת כי תקלה ברדיאטור אינה מצוייה במסגרת האחריות. המשך הנסיעה ברכב, למרות נזילת המים מהרדיאטור, עד כדי התכת חלקיו הפנימיים של המנוע, מהווה שימוש בלתי סביר ברכב, אשר בעטיו אין חלה עליה אחריות להחליף את המנוע, על פי תנאי תעודת האחריות.
עוד טוענת הנתבעת כי על מנת ללכת לקראת התובע ועל מנת לחסוך התדיינות משפטית, היא ניהלה עמו משא ומתן, וסוכם בין הצדדים כי הנתבעת תשלם עבור הרדיאטור ועבור העבודות של החלפתו, והחלפת המנוע, ואילו התובע ישלם עבור המנוע עצמו. הנתבעת טוענת כי הסכמה זו הושגה לסיום מלא של המחלוקת, וכי התובע קשור בהתחייבותו במסגרת אותה הסכמה. על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה.
4. ב"כ התובע טוען כי תעודת האחריות מנוגדת לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מוצרי תעבורה והסחר בהם), התשמ"ג - 1983 (להלן:
הצו), ועל כן אין ליתן תוקף למגבלות האחריות שנקבעו בה.
יש לציין כי טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה אלא, למעשה, לראשונה רק בסיכומיו של ב"כ התובע, אולם ב"כ הנתבעת לא ביקש לדחותה על הסף, כהרחבת חזית, אלא התייחס אליה לגופה, בסיכומיו שלו.
אי ההתאמה של תעודת האחריות - לטענתו של ב"כ התובע - הוא להוראות סעיף 13 לצו:
"לא ימכור עוסק ולא ירשה למכור
מוצר תעבורה, אלא אם כן נתן לקונה בעת המכירה
אחריות לפעילותו התקינה של המוצר, לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים, או לנסיעה
של 6000 ק"מ, לפי המוקדם" (ההדגשות שלי - י.ק.).
אין מחלוקת כי תעודת האחריות ניתנה לחמישה חודשים, וכי האירוע מושא התביעה אירע בתוך תקופת האחריות.
אולם ב"כ הנתבעת טוען כי רכב אינו בגדר "מוצר תעבורה", כהגדרתו בצו, ועל כן אין הצו חל לגביו.
ההגדרה של "מוצר תעבורה", בסעיף 1 לצו, היא:
"מכלל, מכשיר, חלק חילוף, לרבות חומר נוזלי או מוצק המשמש או היכול לשמש
לתיקונו או להחזקתו של רכב, וכן
אבזר המשמש או היכול לשמש להבטחת פעילותו התקינה של הרכב, או לבטיחותו או לנוחיותו של המשתמש בו, לרבות כל מוצר המתחייב על פי דין
להיות
חלק מציוד הרכב" (ההדגשות שלי - י.ק.).
על פני הדברים, ב"כ הנתבעת צודק בטענתו כי הגדרה זו אינה כוללת את הרכב עצמו.
אם דרוש חיזוק לכך, ניתן למצאו אף בהגדרות של
"מוצר תעבורה מקורי" ושל
"מוצר תעבורה משופץ" שבסעיף 1 לצו. כך,
"מוצר תעבורה משופץ" מוגדר:
"מוצר תעבורה
משומש שעובד, נבדק והוכשר
לשימוש ברכב" (ההדגשה שלי - י.ק.).
על כן אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת, כי הצו אינו חל על רכב, בתור שכזה.
הנתבעת לא מכרה לתובע "מוצר תעבורה", כהגדרתו בצו, אלא מכרה לו רכב שלם.