דחיית ערעורו של נהג שגרם למותו של נהג אחר כשחצה קו הפרדה רצוף במהירות פראית

השופטת ע' ארבל:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור) אשר הרשיע את המערער בהריגה ובעבירות תעבורה נוספות בעקבות תאונת דרכים קטלנית בה היה מעורב, וגזר עליו, בין היתר, 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; עבירה של מהירות לא סבירה, לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירה של קלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של עקיפה אסורה, לפי סעיף 47(ב)+(ד) לתקנות התעבורה; עבירה של חציית קו הפרדה לפי סעיף 44(א) לתקנות התעבורה; ועבירה של תאונת דרכים הגורמת לחבלה של ממש, לפי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

האישום

2.        לפי הנטען בכתב האישום נהג המערער ביום 7.6.07 בשעות הערב ברכבו מסוג פונטיאק מבית שמש לכיוון עמק האלה. המערער נסע בכביש דו-סטרי בו נתיב אחד לכל כיוון, המופרדים בקו הפרדה רצוף. המערער נסע במהירות העולה על 120 קמ"ש, ויצא לעקיפה של שני כלי רכב שהיו מלפניו, וזאת למרות שדה ראיה מוגבל בשל עיקול הכביש שמאלה ולמרות קו ההפרדה הרצוף. כאשר היה בנתיב הנגדי הבחין המערער ברכב מסוג מאזדה מגיע למולו, ניסה לסטות חזרה ימינה, אך חזית שמאל של רכבו התנגשה בעוצמה רבה ביותר בחזית שמאל של הרכב שממול. אליהו מטמון ז"ל (להלן: המנוח) שנהג ברכב שממול נהרג במקום כתוצאה מהפגיעה. המערער נפצע באורח אנוש.

הכרעת הדין

3.        ביום 13.9.09 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את מסקנותיו בעיקר על חוות דעתו של בוחן התנועה, אילן יוסף, אשר נשענה גם על חוות דעתם של ד"ר איתמר שרון, מומחה לבדיקת כשל בצמיג, ושל ג'ורג' פיינגולד, מומחה לבדיקת חלקי הרכב. כמו כן נקבע כי חלקים בעדותה של עדת ראייה לתאונה משתלבים אף הם בחוות הדעת של הבוחן ועולים עימה בקנה אחד. לעומת זאת נקבע כי בעדויותיהם של עדי ההגנה נתגלו סתירות ותמיהות, ואף חוות דעתו של בוחן התנועה מטעם ההגנה אינה משכנעת, ולפיכך אין בראיות אלו כדי להעלות ספק סביר באמור בכתב האישום.

4.        רות רווח, עדת הראייה היחידה לתאונה, העידה כי נסעה כאשר מלפניה רכב מאזדה. בקטע הכביש המתעקל שמאלה עקף אותה רכב שחור במהירות מטורפת, להערכתה של 120 קמ"ש, כאשר היא נסעה במהירות של 50 קמ"ש בלבד. הרכב השחור ניסה לחזור לנתיב ואז התנגש ברכב המאזדה בנתיב בו נסעה. בית המשפט קבע כי חלקים מעדותה של העדה אינם מתיישבים עם הממצאים בשטח, אשר על חלקם אין חולק. העדה הסבירה כי יתכן ובגלל מהירות ההתרחשויות לא תפסה נכון את האירוע, ולפיכך יתכן שהרכב שנסע לפניה לא היה הרכב שנפגע. עם זאת קבע בית המשפט כי בנקודה אחת היתה עדותה עקבית, וזאת לעניין העקיפה ב'מהירות מטורפת' של הרכב השחור, אשר לאחר מכן התנגש ברכב אחר.

5.        ג'ורג' פיינגולד, מומחה לבדיקת חלקי הרכב, קיבל לידיו חלקים של רכבו של המערער, וקבע כי השברים שנמצאו בהם נוצרו כתוצאה מהפעלת "כוח יתר" הנוצר בדרך כלל בתאונות דרכים. הוא הוסיף וקבע כי לא נמצאו סימנים של עייפות החומר על חלקי הרכב שנבחנו על ידו. ד"ר איתמר שרון, מומחה לבדיקת צמיגים, קבע בחוות דעתו כי גלגל רכבו של המערער שנבחן על ידו נפגע במהלך ההתנגשות ולא היה בו כשל לפניה. באשר לשתי חוות דעת אלו קבע בית המשפט כי בסופו של יום אין מחלוקת לגביהן.

6.        אילן יוסף, בוחן התנועה, ערך דו"ח ותרשים במקום התאונה, דו"ח בוחן תנועה ובו מסקנותיו ביחס לנסיבות התאונה, מסמך המתעד בדיקת לחצי אוויר ומידות צמיגים ונזקים בכלי הרכב המעורבים בתאונה, ותמונות ממקום התאונה שצולמו בליל התאונה ולמחרת באור יום. המומחה פסל את האפשרות כי התאונה נגרמה בשל תקלה בכביש או ברכבו של המערער, ולפיכך התמקד הוא בגורם האנושי. מסקנתו החד משמעית היתה שהתאונה אירעה בגלל נהיגתו הפרועה של המערער, שיצא לעקיפה מסוכנת במהירות גבוהה, חצה קו הפרדה לבן, והתנגש ברכבו של המנוח. הבוחן בדק את החריצים שנמצאו על הכביש בזירת התאונה ומהם למד על מיקום ההתנגשות בין כלי הרכב שהיה עמוק בתוך הנתיב בו נסע המנוח, וכן על מהירות נסיעתו של המנוח שהיתה נמוכה ביותר עובר לתאונה עד כדי עצירה כמעט. מהנזקים שנגרמו לכלי הרכב למד בוחן התנועה על כך שמדובר בתאונה חזיתית שהתרחשה במהירות גבוהה מאוד. מאחר שברור מהממצאים שמהירות נסיעתו של המנוח היתה אפסית כמעט, המסקנה היא כי רכבו של המערער הוא זה שנסע במהירות מופרזת, גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת באותו כביש העומדת על 50 קמ"ש. סימני בלימה נוספים שנמצאו על הכביש שוייכו על ידי בוחן התנועה לרכב אחר שבלם מיד לאחר קרות התאונה. בית המשפט קמא מצא את עדותו של בוחן התנועה משכנעת, בהיותה הגיונית, עקבית ועניינית.      

7.        מטעם ההגנה העיד המערער כי אינו זוכר את נסיבות התאונה, דבר שהתקבל על דעת בית המשפט לאור פגיעת הראש הקשה ממנה הוא סובל. בנוסף העיד נסיר, קרוב משפחתו וחברו של המערער, אשר בילה עימו בליל התאונה. לדבריו הוא נסע עם המערער מכפר מגוריהם הנמצא בצפון עד לבית שמש לצורך רכישת חלק לרכבו מבחור בשם גיא. כשהגיעו לביתו של גיא, החליטו השלושה לעשות סיבוב ברכביהם על מנת להכיר את האזור. גיא ונסיר נסעו ברכבו של גיא, והמערער נהג ברכבו. לטענת נסיר הם נסעו לפני המערער, כאשר אין כלי רכב החוצץ ביניהם. כמו כן לטענתו נסעו במהירות של 60-70 קמ"ש ולא היה ניתן לפתח בכביש זה מהירות גבוהה של 120 קמ"ש. במהלך חקירתו הנגדית אישר נסיר כי יתכן שבמהלך הנסיעה איבדו קשר עין עם המערער. הוא שלל את הטענה כאילו שני כלי הרכב ערכו ביניהם תחרות. בית המשפט קבע כי מעדותו של נסיר עולות תמיהות, ובהן מדוע נסעו השלושה בשני כלי רכב שונים לצורך הכרת האזור, בייחוד כאשר גיא סבל באותה עת מפגיעה ברגליו שחייבה אותו להיעזר בקביים ובוודאי לא הקלה על נהיגתו. כן תמה בית המשפט מדוע ראו השלושה להסתובב להכיר את האזור בשעות הלילה. לפיכך הסיק בית המשפט כי נסיר הסתיר בעדותו את הסיבה האמיתית לנסיעה המתוארת, וכי מסקנה זו מתחזקת לנוכח הסתירות שנתגלעו בין עדותו של נסיר לזו של גיא.

8.        גיא העיד כי המערער ונסיר באו לקנות ממנו חלק לרכב והשלושה נסעו לבית הוריו במושב שריגים שם נמצאים החלקים. הם נסעו בשני כלי רכב שונים על מנת שיוכלו לנסוע כל אחד לדרכו לאחר מכן. המערער נסע במרחק של כ-100 מ' מאחוריהם, ומהירות נסיעתם היתה כ-60-70 קמ"ש. לטענתו לא היו ביניהם כלי רכב, ולא יתכן שהמערער עקף רכב אחר. גיא הסביר את הסתלקותו מהמקום מיד לאחר התאונה בהיענות לקריאת המשטרה לכל מי שלא קשור לתאונה להתפנות מהמקום. בית המשפט לא קיבל את הסבריו וסבר כי אף הוא מסתיר את נסיבות הנסיעה. בית המשפט ציין כי גיא בוודאי הבין שהמשטרה תתעניין בעדותו על התאונה, אך למרות זאת עזב את המקום והשאיר את נסיר ללא אמצעי תחבורה. בית המשפט הסיק כי לגיא היה מה להסתיר ובכך מתחזק החשד כי בין שני כלי הרכב נערכה תחרות. כל אלו מחזקים את מסקנותיו של בוחן התנועה לפיהן נסע המערער במהירות מופרזת ויצא לעקיפה מסוכנת. מכל מקום סבר בית המשפט כי אין בעדויותיהם של השניים כדי לתרום תרומה של ממש להבהרת נסיבות קרות התאונה, שכן שניהם העידו כי לא ראו את התאונה עצמה.

9.        עוד העיד מטעם ההגנה מר שלמה יוסי, מהנדס התנועה של מחוז ירושלים. מדו"ח שערך מר יוסי עולה לכאורה כי רכבו של המערער פגע בעמוד תאורה, אך בית המשפט דחה את טענת ההגנה בעניין וקיבל את הסבריו של מר יוסי לפיהם הוא נקרא לבחון את תשתית הכביש וכי לא חקר את נסיבות התאונה ואינו קובע מה קרה לרכבו של המערער.

10.      בית המשפט המחוזי הוסיף וניתח את עדותו וחוות דעתו של בוחן התנועה מטעם ההגנה, מר בן עזרי. ראשית ציין בית המשפט כי במהלך עדותו בבית המשפט התברר כי מר בן עזרי היה בזמן התאונה קצין בוחנים במשטרה והיה מעורב בתיק התאונה, ואף אישר בכתב ידו את העברת התיק לפרקליטות וציין כי הבוחן עשה עבודה יפה. בית המשפט קבע כי למרות ניסיונו של העד להמעיט את מעורבותו בתיק בעת התאונה, עולה שמעורבותו היתה ממשית, ולפיכך נוצר כשל אתי חמור שאינו מאפשר ייחוס אמינות כלשהי לעדותו מטעם ההגנה. למעלה מן הצורך התייחס בית המשפט אף לגופה של העדות וקבע כי היא אינה יכולה לעמוד ואין בה לעורר ספק סביר במסקנות בוחן התנועה מטעם התביעה. בית המשפט ציין כי שלוש החלופות שהציע מר בן עזרי להתרחשות התאונה כוללות את סטיית רכב המנוח מנתיבו. בית המשפט קבע כי הנחה זו אינה הגיונית לאור קביעתו של בוחן התנועה המשטרתי כי ההתנגשות היתה עמוק בתוך נתיב נסיעתו של המנוח. בן עזרי ניסה לטעון כי החריץ בכביש אינו קובע את מיקומה המדוייק של ההתנגשות אלא רק את אזור ההתנגשות, אך הסתבר כי בחישוביו נפלה שגיאה בה הודה המומחה למרות שדבק בעמדתו. כמו כן ציין בית המשפט כי אין היגיון בטענה כאילו המנוח זה שסטה עם רכבו והמערער הוא שברח מפניו, שכן ההיגיון מחייב שהמערער במצב כזה היה בורח ימינה ולא שמאלה לכיוון רכבו של המנוח. כך גם לא הגיוני שהמנוח סטה חזרה לכיוון נתיב נסיעתו שעה שרכבו של המערער עדיין היה שם. בית המשפט הוסיף ובחן כל חלופה שהציע מר בן עזרי בפני עצמה, אך לא מצא לאף אחת מהן כל הסבר הגיוני המבסס ספק סביר בחוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי. נקבע כי חוות דעתו נעדרת כל היגיון פנימי, מלאת סתירות ולוקה בבלבול רב. התרחישים שהוצעו נראים תלושים מן המציאות, והממצאים עליהם נשענים התרחישים השונים סותרים לעיתים זה את זה.            

11.      לבסוף קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות עבירת ההריגה. המערער נסע בשעת לילה במהירות גבוהה ביותר, במקום בו שדה הראייה מוגבל בשל עקומה בכביש, ויצא לעקיפה מסוכנת תוך שהוא חוצה פס הפרדה רצוף. כתוצאה מכך התנגש בעוצמה בכלי רכב שנסע בנתיב הנגדי במהירות נמוכה וגרם למותו של הנהג. בכך הוכח היסוד העובדתי. באשר ליסוד הנפשי נקבע כי ניתן להשתמש בחזקה לפיה אדם מודע לתוצאות העלולות לצמוח ממעשיו. כל נסיבות התאונה מלמדות על קיומה של החזקה במקרה זה.

גזר הדין

12.      לבית המשפט הוגש תסקיר שירות מבחן אודות המערער וכן תסקיר נפגע עבירה אודות משפחת המנוח. שירות המבחן המליץ על שליחתו של המערער להסתכלות פסיכיאטרית, אך מאחר שבפתח ההליכים בפני בית המשפט סירב המערער להפניה כזו, לא מצא בית המשפט לנכון להפנותו להסתכלות בשלב זה. עם זאת ביקש בית המשפט את חוות דעתו של מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר יעקב (מב"ן) בשאלה אם יוכל המערער לרצות עונש מאסר בפועל. במכתב מטעם מנהל מב"ן הובהר כי שירות בתי הסוהר והמערך הפסיכיאטרי ערוכים לטפל בכל סוג של הפרעה נפשית, כולל מן הסוג המתואר במסמכים הרפואיים שהועמדו לעיונו.

13.      בית המשפט ציין את העובדה כי הנאשם סובל בעקבות התאונה מדרגת נכות של 100%, תפקודו הכללי נמוך, והוא סובל מהפרעות אמוציונאליות, התנהגותיות ופגיעה קוגניטיבית. עוד הוא סובל מפגיעה אורטופדית ומפגיעה של ממש בראייה. בית המשפט סקר את האמור בתסקיר שירות המבחן שבסופו של דבר לא בא בהמלצה לגביו, אך סבר כי שליחתו למאסר בפועל עלולה להיות הרסנית עבורו לאור הטיפול לו הוא זקוק. מנגד סקר בית המשפט את האמור בתסקיר נפגע העבירה. צויין כי אלי מטמון ז"ל היה בן 47 במותו והותיר אחריו אישה ושלוש בנות קטנות. צוינו הקשיים הרגשיים והכלכליים אותם עוברת משפחתו של המנוח, הוריו ואחיו ואחיותיו.     

14.      בית המשפט הדגיש כי מדובר בתאונה שאינה גזירת גורל כי אם נובעת אך ורק מהתנהגותו הפרועה של המערער. לדרכו נקלע אדם שוחר טוב ונוהג כחוק, אשר התנהגותו של המערער גדעה את חייו והרסה את חיי משפחתו, זאת לצד הרס משפחתו של המערער בשל פציעתו הקשה. בית המשפט שב וציין את נסיבות התאונה, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, שכללו נהיגה במהירות מופרזת, גם אם לא הוכח ברמה המתחייבת במשפט הפלילי כי נערכה תחרות בין הנהגים, ועקיפה מסוכנת בשעת חשיכה תוך חציית קו הפרדה רצוף בעקומה שאינה מאפשרת שדה ראייה. הובא בחשבון מצבו הרפואי והנפשי של המערער, אך נקבע כי מדובר בפגיעות שהביא המערער על עצמו בנהיגתו הפרועה והפורעת חוק. בית המשפט סבר כי תפקידו של בית המשפט לבטא באמצעות עונש את מידת הפסול המוסרי שבמעשהו של המערער ולא להסתפק בפציעה הקשה לצורך ביטוי שיקול הגמול וההרתעה. העונש צריך לבטא את אובדנו הקשה של המנוח, את הפגיעה הקשה בבני משפחתו ואת הפגיעה בחברה הנאלצת להתמודד עם השלכותיהן של תאונות הדרכים.