דחיית ערעור בסוגיית יחסי השליחות בין מבטח וסוכן הביטוח

השופטת ע' ארבל:

1.        ביום 28.3.97 פרצה שריפה בעסקה של "ענת סחר והחזקות בע"מ" (להלן: החברה) וגרמה לה נזקים. החברה ומנהליה החליטו לשכור את שירותיו המשפטיים של המשיב לעניין קבלת תגמולי הביטוח מהמבקשת. בין החברה למשיב נחתם הסכם שכר טרחה, לפיו יזכה המשיב לאחוזים מתוך התגמולים שיתקבלו מהמבקשת. ביום 27.8.97 נפגשו מנהלי החברה עם המשיב וביקשו כי יחתום על אישור בדבר הפסקת ייצוגו את החברה בעניין תגמולי הביטוח. מנהלי החברה הסבירו למשיב כי אין המבקשת מוכנה להעביר לידיהם את תגמולי הביטוח עד שיחדל המשיב מייצוגה, ומאחר שהחברה שרויה במצב כלכלי קשה אין לה אלא להיענות לדרישה זו. המשיב חתם על אישור הפסקת ייצוג והחברה קיבלה לידיה את תגמולי הביטוח. המשיב פנה למנהלי החברה ולמבקשת לצורך קבלת שכר טרחתו אך נענה בשלילה. לפיכך הגיש תביעה כנגד החברה ומנהליה בגין הפרת חוזה, וכן כנגד המבקשת ומנהל מחלקת התביעות במבקשת בגין גרם הפרת חוזה.

2.        בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט י' שנלר) קבע כי החברה לא הפרה את ההסכם עם המשיב שכן היתה רשאית לנתק את הקשר החוזי איתו בכל שלב של הייצוג המשפטי. לפיכך קבע בית המשפט כי המשיב זכאי לשכר מהחברה רק עד למועד בו הופסק הייצוג. אף באשר למנהלי החברה נקבע כי הם פעלו כאורגני החברה ולפיכך לא הפרו את החוזה עם המשיב. באשר למבקשת, קבע בית המשפט כי אף אם לחץ סוכן הביטוח על הפסקת הייצוג, לא הוכח כי בפעולה זו פעל הסוכן כשלוחה של המבקשת או של מנהל מחלקת התביעות שלה. אשר על כן פסק בית המשפט כי החברה מחויבת לשלם למשיב שכר ראוי עבור עבודתו עד הפסקת הייצוג. שאר התביעות נדחו.

3.        המשיב ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס- סגן נשיא, א' קובו, מ' רובינשטיין). הערעור צומצם כלפי המבקשת ומנהל מחלקת התביעות שלה בלבד, לאחר שהתברר כי לא ניתן לגבות כספים מהחברה לנוכח מצבה הכלכלי, ולא ניתן לאתר את מנהליה בארץ. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור כנגד המבקשת וחייב אותה לשאת לבדה בשכר הטרחה הראוי שנקבע על ידי בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי החברה הפרה את ההסכם עם המשיב, שכן הפסיקה את ייצוגו בחוסר תום לב לאור דרישתו של סוכן הביטוח כי יופסק הייצוג. כן קבע בית המשפט כי סוכן הביטוח מטעם המבקשת גרם להפרת ההסכם בין החברה למשיב בדרישתו להפסיק את ייצוג המשיב. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי סוכן הביטוח הינו שלוחה של המבטחת מכוח סימן ו' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: החוק), ולכן אם חפצה המבקשת להוכיח כי בנסיבות העניין לא פעל סוכן הביטוח כשלוח שלה, הנטל להוכחת טענה זו רובץ עליה.

4.        המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי ההסכם בין המשיב לחברה הופר בחוסר תום לב על ידי החברה, וכן בקביעתו כי סוכן הביטוח גרם להפרת הסכם זה. טענתה המרכזית של המבקשת היא כנגד קביעת בית המשפט לפיה סוכן הביטוח מהווה שלוחה של המבקשת ולפיכך יש להטיל על המבקשת אחריות שילוחית בגין מעשיו של הסוכן. לטענתה, עניין זה מהווה הרחבת חזית מצד המשיב. המבקשת סוברת כי בית המשפט המחוזי הרחיב את הוראותיו של החוק בניגוד ללשונן, וכי הסיטואציה במקרה דנן אינה נופלת לגדר אף אחד מסעיפי החוק הקובעים יחסי שליחות בין הסוכן לחברת הביטוח. עניין זה מעורר, לטענת המבקשת, שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.

5.        המשיב טוען כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות באשר להפרת החוזה וגרם הפרתו על ידי סוכן הביטוח. לעניין היותו של סוכן הביטוח שלוח של המבקשת, טוען המשיב כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה סוכן הביטוח פעל כשלוחה של המבקשת עולה בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. המשיב טוען כי המקרה נופל לגדר סעיף 35 לחוק, לפיו לעניין מתן הודעות של המבוטח ושל המוטב למבטח נחשב סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח.

6.        ביום 6.1.06 קיימנו דיון בבקשה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים החלטנו ביום 15.1.07 על מתן רשות ערעור ודיון בבקשה כבערעור. לפיכך הוחלט ליתן לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם בסוגיית חבותה של המבקשת כשולחתו של סוכן הביטוח. לאחר שהגיעו לידינו השלמות הטיעון מטעם הצדדים הגיעה העת להכריע בערעור.

דיון

7.        בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על שלוש קביעות: ראשית קבע כי החברה הפרה את ההסכם שחתמה עם המשיב. שנית, נקבע כי סוכן הביטוח גרם להפרת החוזה בין החברה למשיב בדרישתו להפסקת הייצוג על ידי המשיב. שלישית קבע בית המשפט כי סוכן הביטוח שימש כשלוחה של המבקשת מכוח סימן ו' לחוק, וכי הנטל על המבקשת להפריך יחסי שליחות אלו בנסיבות המקרה הנידון.

           שתי קביעותיו הראשונות של בית המשפט המחוזי הינן עובדתיות בעיקרן ותלויות בנסיבות המקרה הספציפי, ולפיכך אין מקום להתערב בהן, וודאי שלא במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עם זאת, קביעתו השלישית של בית המשפט המחוזי מצדיקה לטעמי דיון מעמיק יותר בסוגיית מעמדו של סוכן הביטוח והקשר המשפטי המתקיים בינו לבין חברת הביטוח ובינו לבין המבוטח.

תחולת סימן ו' לחוק                              

8.        בית המשפט המחוזי קבע כי "על פי הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981- סימן ו', סוכן הביטוח הינו שלוח של המבטח". בכך, אני סבורה, נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות. סימן ו' לחוק מגדיר בסעיפים 33-35 שלוש סיטואציות ספציפיות שבמסגרתן יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, ובסעיף 36 לחוק מחיל על שליחות זו את חוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) בשינויים המחויבים. מטרתם של סעיפים אלו היא להגן על המבוטח. המשמעות של יצירת חזקה מעין זו היא אחריות המבטח למחדליו של הסוכן כלפי המבוטח, כאשר היתרון המרכזי הינו בכך שהמבטח, בניגוד לסוכן, הינו בעל כיס עמוק. למעשה, בפעולות המתוארות בסעיפים 33-35 נדרש מהמבטח לפקח על פעולותיו של הסוכן ולקחת אחריות על מעשיו של סוכנו (ראו בג"ץ 5064/03 לשכת סוכני ביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח, פ"ד נח(3) 217, 232 (2004) (להלן: עניין לשכת סוכני ביטוח); ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811, 817-818 (1991); דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 376 (2005)).

           בדיון שנערך בכנסת לקראת קבלת החוק הסביר ח"כ מרדכי וירשובסקי את הרעיון שעמד מאחורי חקיקת סימן ו':

"הדבר האחרון שאני רוצה לעמוד עליו הוא, שאנחנו קבענו את מעמדו של סוכן הביטוח... הרוחות התלהטו והוויכוחים היו עזים, ובסוף נתקבלה החלטה - שלא היתה לרוחן של חברות הביטוח - אשר קבעה שלענין המשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח. על זה היה ויכוח. חברות הביטוח טענו שהן רוצות לראות את הסוכן כשלוחו של המבוטח. אבל אנחנו אמרנו: בא לביתו של אדם תמים מישהו המציג עצמו כסוכן ביטוח ומחתים את האדם על הסכם ביטוח. אחר-כך הוא הולך והאדם חושב לתומו שהוא מבוטח, עם כל התנאים שהסוכן אמר, והוא שמח וטוב לו, עד שחברת הביטוח אומרת: הוא בכלל לא היה סוכני, הוא לא היה מוסמך לעשות את הדברים האלה, אתה אינך מבוטח. או שהיא אומרת שלא התנאים שנחתמו הם התנאים המחייבים אותה והמזכים אותו. אנחנו רצינו לשים קץ לוויכוח הזה, וקבענו שייאמר שיראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, ומה שהוא אומר למבוטח כאשר הוא מחתים אותו, כאשר הוא רוכש אותו בשביל חברת הביטוח, מחייב את חברת הביטוח" (ד"כ 91, 1443 (התשמ"א)).

9.        המחוקק התייחס בסימן ו' לשלוש סיטואציות ספציפיות, בהן נקבעה חזקת שליחות בין המבטח לסוכן הביטוח. בדו"ח הועדה לבחינת מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח 13 (1998) (להלן: דו"ח הועדה) מצוין כי הסיטואציות בסימן ו' מאופיינות בחשש מפגיעה באינטרס צרכני עקב האובייקטיביות הנדרשת מסוכן הביטוח בעסקה. יוער כי חברי הוועדה היו תמימי דעים כי אין מצבים נוספים, מלבד אלו המנויים בסימן ו' לחוק, המחייבים את אפיון הסוכן כשלוח.

           פרופ' שטרן סבור כי החוק אינו שואף להסדיר את מערכת היחסים הפנימית בין הסוכן לבין המבטח, אלא במהותו הוא חוק צרכני המציב לנגד עיניו את האינטרס של המבוטח בלבד ומנסה לאזן במידה מסוימת את חוסר השוויון הנוצר מפערי הכוחות בין הצדדים לחוזה הביטוח. לפיכך רואה שטרן את סימן ו' כמעין ספיח לחוק שהוסף לבקשתם של סוכני הביטוח. הוא טוען כי המכנה המשותף לנושאים המוזכרים בסימן ו' הוא הכוונה להעניק הגנה נוספת למבוטח כנגד המבטח. אף שטרן סבור כי מעבר לסיטואציות אלו אין בחוק כל נקיטת עמדה באשר למעמדו של סוכן הביטוח כלפי המבטח (ידידיה צ' שטרן, "על מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח: יחסי סוכן ומבטח" מחקרי משפט י 93, 95-96 (1993)).   

           לפיכך, יש לבחון תחילה האם הסיטואציה במקרה הנידון משתייכת לאחת מהסיטואציות המתוארות בסעיפים אלו.

10.      סעיפים 33-35 לחוק קובעים:

33. שליחות לענין החוזה