דורון נ' וולנברג

פסק דין

בפני תביעה שטרית.

העובדות בקצרה:

התובעת הינה החוכרת לדורות של דירה ברח' השיירה 21/3 קרית חיים, הידועה כתת חלקה 3, חלקה 14, בגוש 11585 (להלן: "הדירה").

ביום 22/2/11 חתמה התובעת עם הנתבעת על הסכם שכירות (נספח א' לתצהיר התובעת).

על פי הוראות הסכם זה, התחילה תקופת השכירות מיום 1/3/11 ואמורה להסתיים בחלוף 12 חודשים, ביום 30/2/12. הנתבעת התחייבה, יחד עם בן זוגה, לשלם דמי שכירות על סך 4,500 ₪ מידי חודש בחודשו.

ביום 15/12/11, הגישה התובעת במסגרת ת.א. 27956-12-11 תביעה לסילוק יד כנגד הנתבעים, בטענה שאינם משלמים את דמי השכירות שהתחייבו לשלם.

ביום 24/1/12 ניתן פסק דין על ידי, המורה לנתבעים לפנות את הדירה.

התובעת הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, במסגרת תיק 13-04585-12-7, שיק לביטחון על סך 30,000 ₪ כשזמן פירעונו הוא 22/3/12.

הנתבעת חלקה על תקופת השכירות, טענה כי שילמה את כל החובות, כגון דמי שכירות וכן ציינה שפרעה את כל החובות שנובעים מיחסי השכירות בין הצדדים והכחישו כי היה מקום לתקן ו/או לבצע את התיקונים שטוענת להם התובעת בסכומים שפורטו בסעיף 18 לתצהירה.

מדובר בשטר בטחון. ראה לעניין זה הוראת סעיף 12 להוראות ההסכם. השטר נועד להבטיח תשלום כל נזק שיגרם למושכר , תשלום דמי שכירות ותשלומים המוטלים על הנתבעת כשוכר( ראו: סעיף 12.1 להסכם).

יש לציין כי ההלכה בעניין שטר בטחון, והוא כי נטל ההוכחה להוכיח את העובדות המצדיקות את מימוש השטר אינו מוטל על התובע, אלא על הנתבע (חותם השטר) מוטל הנטל להוכיח כי האוחז אינו רשאי לתבוע על פיו, או במלים אחרות כי התנאי, שמסירת השטר הותנתה בו (ר' סע' 20(ב)(2) לפקודת השטרות), לא נתקיים. ראו: ע"א 333/63 שמולביץ נ' סיקו פד"י יח(1) 550, בעמ' 553.ע"א 421/74 שגן נ' מדר פד"י כט(1) 445.ע"א 4848/91 הכנ"ר נ' פורשה פד"י נא(1) 874.

אל שדה המחלוקת:

א. תקופת השכירות – חוזה השכירות המקורי, בהסכמת שני הצדדים הינו למשך 12 חודשים, המתחיל ביום 01.03.11 והמסתיים ביום 30.12.11. לטענת התובעת, תקופת השכירות צומצמה ל- 10 חודשים בהסכמה.

התובעת שינתה בעצמה את תקופת השכירות האמורה בסעיף 5.1 להסכם ובעניין זה טענה הנתבעת כי קיצור תקופת השכירות והתיקון בגוף הסכם השכירות היה על דעת התובעת בלבד וללא כל הסכמה מצדה.

בעניין זה, אני מקבל את גרסת התובעת שמשתלבת היטב עם מארג הראיות שהובא בפניי ובפרט לאור גרסת הנתבעת כעולה בת/3 ות/2, לפיהם הודתה הנתבעת כי בסוף 12/11 כבר תמה תקופת השכירות בחוזה, הדבר מלמד כי אכן תקופת השכירות צומצמה ל- 10 חודשים, גם בהסכמת הנתבעת. אני מפנה בעניין זה לסעיף 4 בת/3 וכן סעיף 4 בת/2 – בהם כאמור, מודה הנתבעת מפורשות כי חוזה השכירות מסתיים בסוף 12/11, שעה שעל פי הוראות החוזה המקורי לפני התיקון – חוזה השכירות מסתיים בסוף 02/12.

מכאן, לעניין מחלוקת זו, אני קובע כי תקופת השכירות היתה עד ליום 31.12.11.

ב.דמי השכירות – התובעת טוענת בתצהירה כי הנתבעת חייבת בגין דמי שכירות את הסכומים הבאים:

200 ₪ בגין חודש 09/11.

4,500 ₪ בגין חודש 10/11.