דור ואח' נ' שאשא

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור מחסן הניצב בחצר ביתם במושב רישפון, אשר שימש את העסק שבבעלות הנתבע. התביעה הוגשה בגין אי תשלום דמי השכירות לתקופה שבין 1.2.10 לבין יום 15.3.10, מועד בו השלים הנתבע את פינוי המחסן. הנתבע מצידו אינו כופר בחובת תשלום דמי השכירות, אך טוען כי בשל התנהלות התובעים והדחיפות שבפינוי המחסן על פי דרישתם נגרמו לו הוצאות עודפות, אשר בעטיין אין הוא חייב בתשלום דמי השכירות.

מוסכם על הצדדים כי עוד בשנת 2005 נחתם ביניהם חוזה השכירות, במסגרתו חויב הנתבע בתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 5,000 ₪. תוקף החוזה הסתיים כעבור שנה, אך הסדר השכירות נותר בעינו, גם מבלי שעוגן בכתב. בשלב מסוים נחתם גם מסמך נוסף, שכותרתו: "תנאים מיוחדים", ובו הוסכם, בין היתר, בסעיף 5, כי ידוע לנתבע שנגד התובע קיים פסק דין המחייב אותו להימנע משימוש במחסן, ועל כן מצהיר הנתבע כי מיד עם דרישת הרשויות לביצוע פסק הדין עליו לפנות את המחסן ללא כל פיצוי ולא תשמע כל טענה כלפי התובעים על הפרת חוזה השכירות. בעקבות החתימה על המסמך הנ"ל אף הוזלו דמי השכירות החודשיים לסכום של 4,500 ₪ בלבד.

התובע העיד בבית המשפט והסביר כי בעקבות מתן פסק הדין נגדו פונו יתר העסקים ששכרו ממנו שטחים במשק, אך הנתבע הוסיף לעשות שימוש במחסן, כשהוא מודע לאפשרות כי יאלץ להתפנות. בתחילת שנת 2010, לאחר שהסתיים זה מכבר פרק הזמן שהוקצב על ידי בית המשפט להפסקת השימוש, החלו הפקחים להפעיל עליו לחץ והבהירו לו כי צפוי להיות מוגש נגדו כתב אישום נוסף וכי הוא עשוי להישלח למאסר, ועל רקע זה פנה מספר פעמים לנתבע על מנת שיפנה את המחסן. כמו כן סירב מפורשות לבקשת הנתבע לשכור מחסן נוסף בשטח המשק. בסופו של דבר, במהלך חודש פברואר 2010, הורו התובעים לנתבע לפנות את המחסן לאלתר, וכך אכן עשה הנתבע עד ליום 15.3.10. ואולם, משפנו אליו בדרישה לשלם את דמי השכירות שנותרו לחודשים 2-3/10, סירב לשלמם ומכאן התביעה, המתייחסת גם להחזר תשלום בגין הוצאות חשמל בהיקף של 262 ₪.

הנתבע בעדותו אישר את מרבית טענותיו של התובע. בכתב ההגנה טען אמנם הנתבע כי הזהיר את התובעים כי פינוי המחסן כרוך בהוצאות גבוהות וכי הם התחייבו לפצותו על כך, אך בדיון עצמו לא חזר על טענה זו ואכן נראה כי היא נטולת בסיס. בנסיבות אלה התמקדו טענותיו של הנתבע בכך שפרק זמן קצר בלבד בטרם נדרש לפנות את המחסן השלים העסק שבבעלותו אקט שנמשך מספר שבועות ואשר היה כרוך בהוצאות כספיות גבוהות, אשר במסגרתו הועברה תכולת אחד ממחסני העסק בתל אביב למחסן שבחצר התובעים. לדברי הנתבע והעד מטעמו, מר פרידמן, היה התובע מודע לאקט זה ואף סייע בהעברת הסחורה למחסן, ואף על פי כן נמנע מלהתריע בפני הנתבע כי יהיה עליו לפנות המחסן בקרוב מאד. מחדלו זה של התובע גרם לנתבע הוצאות עודפות וגבוהות, שכן אילו היה מודע לכוונת הפינוי המיידית לא היה מעביר את תכולת המחסן מתל אביב לרישפון.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והעדויות שהובאו בפני, אני סבור כי דין התביעה להתקבל, לפחות לגבי התקופה בה עשה הנתבע שימוש במחסן, עד לתחילת הליכי פינוי הסחורה והעברתה למחסן חלופי במשק אחר ברישפון. כאמור, אין מחלוקת על כך שהנתבע היה מודע למצבו המשפטי של התובע ולהשלכות מצב זה על האפשרות כי יהיה עליו לפנות את המחסן בהתראה קצרה ועל חשבונו. עובדה זו אף מצאה את ביטויה המפורש בסעיף 5 ל"תנאים המיוחדים" ובהנחה שניתנה בעקבות זאת בעלות השכירות. הנתבע אף היה מודע לכך שמועד הפינוי מתקרב, לאחר שהתובע סירב להשכיר לו מחסן נוסף והתריע בפניו על הקשיים שמציבים בפניו הפקחים. בנסיבות אלה נטל על עצמו הנתבע את הסיכון הכלכלי כולו, משבחר באותה תקופה ממש להעביר את תכולת המחסן מתל אביב לרישפון.

התובע הכחיש בעדותו את הטענה כי היה מודע להעברת המחסן מתל אביב, אך בהקשר זה עדותו של מר פרידמן מטעם ההגנה הייתה משכנעת. יחד עם זאת, אין לי כל ספק כי התובע לא פעל מתוך מטרה לפגוע בנתבע ובעסקו או מתוך חוסר אכפתיות כלפיו בכך שלא הודיע לו באותה עת כי עליו להפסיק מעשיו ולפנות את המחסן לאלתר. שוכנעתי כי מדובר היה בתהליך מתמשך אשר בסופו, בעקבות מערכת הלחצים שהופעלו עליהם, הורו התובעים בתחילת פברואר לנתבע לפנות את המחסן, לאחר שהגיעו מים עד נפש והעמדתו הנוספת של התובע לדין הפכה בעיניהם לאיום ממשי וקונקרטי. מובן כי מוטב היה אילו הייתה ההכרה הזו מתגבשת בליבם מוקדם יותר, וכך היה נחסך אולי הנזק לנתבע, אך מדובר בסיכון מחושב שנטל הנתבע בכך ששכר מחסן בלתי מורשה, תוך שהיה מודע לאפשרות כי יידרש לפינוי מהיר ולא יפוצה על הוצאותיו.

אשר על כן, דין התביעה בעיקרה להתקבל. יחד עם זאת אינני סבור כי ראוי לחייב את הנתבע בשכר דירה בגין פרק הזמן הקצר שנמשך לדבריו כשבועיים ימים במהלכו לא נהנה כלל מהמחסן אלא עסק בפינויו. לפיכך יחויב הנתבע בתשלום דמי שכירות למשך חודש ימים בלבד, בתוספת עלות החשמל שהוכחה והוצאות המשפט.

לאור כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סכום של 4,762 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום 15.3.10 ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ט' תמוז תשע"א, 11 יולי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: