דבורי ואח' נ' בנבנישתי ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפינוי ולפיצוי מוסכם בגין אי-פינוי הנכס במועד, לפי תחשיב של 100$ ליום איחור בפינוי, בסך של כ- 20,000 ש"ח.

רקע עובדתי

התובעים (להלן גם: "הקונים") רכשו את הנכס נשוא המחלוקת לפי חוזה מכר מיום 10/7/07, מהגב' רחל שלו (להלן: "המוכרת").

המוכרת התקשרה עם הנתבעים (להלן גם: "השוכרים") בהסכם שכירות מיום 24/7/05 לתקופה של 24 חודשים, עד 24/7/07. לפי הסכם השכירות עמדה לנתבעים אופציה להאריך את השכירות לתקופה של 24 חודשים נוספים, עד ליום 24/7/09.

השוכרים החלו לשכור את הנכס משנת 2003 בחוזה שכירות לשנה, מיום 4/6/03, שכלל אופציה לשנה נוספת, שמומשה.

ביום 15/5/07 הודיעו השוכרים למוכרת בכתב על רצונם להאריך את תקופת האופציה.

בתגובה שלחה המוכרת מכתב בא כוחה מיום 29/5/07 (נספח ה' לתצהיר הנתבע). לפי המכתב לא מילאו הנתבעים אחר הוראות הסכם השכירות ולכן "לפנים משורת הדין ועל אף שמרשתי [המוכרת] איננה מחוייבת לעשות כן" ניתנה לנתבעים האפשרות לחתום בתוך 14 ימים על חוזה שכירות חדש שבו יהיו דמי השכירות 900$ (ותנאים נוספים שפורטו).

הנתבעים השיבו (בעצמם) כי הם מופתעים מהמכתב, מסגנונו ומתוכנו. הם הביעו תמיהה מדוע זה לאחר 3 שנים של שכירות מועלות טענות ביחס לזוטות, כאשר בעת חתימת החוזה לאחר שנתיים של שכירות לא העלתה המוכרת כל טענה, קראו למוכרת לחדול מהניסיונות להתחמק מן החוזה ומהניסיון להוציא מהם כספים שלא כדין והודיעו על כוונתם לממש את האופציה בהמשך להודעתם הקודמת בכתב, ובמחיר הקבוע והמוסכם של 720$ לחודש (נספח ו' לתצהיר הנתבע).

בהמשך שלחה המוכרת מכתב נוסף מיום 25/6/07 (נספח ח' לתצהיר הנתבע) שבו הודיעה לשוכרים על חובתם לפנות את הדירה מהטעם שלא המציאו ערבויות ומכוח סעיף 17 להסכם השכירות שמחייב עמידה קפדנית בתנאי ההסכם כתנאי למימוש זכות האופציה.

הנתבעים השיבו למוכרת במכתב מיום 8/7/07 (נספח ט' לתצהיר הנתבע) ולפיו, בהמשך לשיחה טלפונית שבוצעה עימה לאחר קבלת מכתב בא כוחה, הבהירו לה השוכרים, כי אין מניעה להשלים כל הנדרש לפי הסכם השכירות, כי שטר ביטחון מוכן כבר מיום 25/6/07 וממתין כמוסכם להודעתה לגבי דרך קבלתו (העתק צורף כנספח), והם אף מוכנים להחתים שני ערבים על החוזה משנת 2005. למכתב זה של השוכרים, לא השיבה המוכרת.

כאמור, חוזה המכר בין התובעים למוכרת נחתם ביום 10/7/07. התביעה שלפניי לפינוי השוכרים, הוגשה ביום 9/9/07.

טענות הצדדים

לטענת התובעים (הקונים), השוכרים לא עמדו בתנאים למימוש האופציה, לא היו זכאים לממשה ולכן היה עליהם לפנות את הדירה עד 24/7/07. לפי סעיף 17 להסכם תנאי למימוש האופציה הוא ש"השוכרים מלאו את כל הוראות הסכם זה בדקדקנות". השוכרים לא עמדו בתנאי זה. השוכרים ניהלו במושכר עסק ולכן הפרו את התנאי הקובע כי "מטרת השכירות היא למגורים בלבד ולא לכל מטרה אחרת שהיא". בנוסף, הפרו את סעיף 9 להסכם שחייב המצאת ערבויות.

הנתבעים (השוכרים) טוענים כי במשך שנים, עד שנחתם חוזה המכר, לא העלתה המוכרת כל טענה בדבר הפרת הסכם השכירות. המוכרת נזכרה לעשות כן רק במכתב מיום 29/5/07 לאחר ששלחו לה הודעה בכתב על מימוש האופציה. בהמשך הסתבר כי מאחורי צעדים אלה עומד חוזה המכר. לגופו של עניין, הנתבעים לא הפרו את הסכם השכירות. שימוש של הנתבע באחד מחדרי הבית כחדר עבודה אינו מהווה הפרה. הנתבעים שילמו כל הזמן את דמי השכירות כתיקונם ולכן המוכרת לא עמדה על הדרישה לערבויות שמצויינת בהסכם השכירות. כמו כן, הנתבעים ביקשו למסור למוכרת, עם דרישתה, שטר חוב.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. ניתנה רשות להתגונן והתיק התנהל בסדר דין רגיל. הצדדים סיכמו בכתב.

מטעם התובעים הוגש תצהיר כל אחד מבני הזוג התובעים וכן תצהיר המוכרת, גב' רחל שלו. מטעם הנתבעים תצהיר כל אחד מבני הזוג הנתבעים. כל המצהירים נחקרו.

לעת הגשת אחרון סיכומי הצדדים, ביום 29/10/09, כבר לא הייתה לתביעת הפינוי כל משמעות משום שתקופת האופציה הסתיימה ביום 24/7/09. יחד עם זאת, השאלה אם הנתבעים מימשו את תקופת האופציה כדין, רלבנטית לתביעת הפיצויים. התובעים אף ביקשו היתר לפיצול סעדים ביחס לפיצויים בגין איחור בפינוי לתקופה שלאחר הגשת התביעה, מיום 10/9/07 ועד לפינוי בפועל. כך שלהכרעה בעניין זה יש השפעה גם לגבי זכות התובעים לפיצוי מוסכם בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר לתקופה שלאחר התביעה.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הראיות ואת טענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להידחות.