פסק דין
בפני תביעה כספית על סך 5,980 ש"ח, שעניינה נזק שנגרם לרכב התובע.
במרבית העובדות אין חולק: בנו של הנתבע נהג את רכב אביו בהילוך אחורי, ופגע בחזית רכב התובע, שהיה בעצירה. התובע הוא נהג מונית. באותו מעמד, בדיקה שערכו שני הנהגים גילתה, כי אין נזק ברכבו של התובע. לרכב הנתבע לא קרה דבר. בן-הנתבע סרב למסור פרטים ועזב את המקום. התובע דלק אחריו, ולאחר זמן השיגו ותבע בזעם את פרטיו. התובע נטל ממנו את תעודת הזהות שלו ואת רישיון הנהיגה, ולקחם עמו לתחנת המוניות. בהמשך החזירם, לאחר שצילמם. בסמוך לאחר מכן, בהמשך אותו יום, בעקבות טענת התובע כי מצא שבר ברשת ("גריל") שבחזית רכבו, יצר עמו הנתבע קשר, אולם הרכב לא נבדק אז. לאחר כשלושה שבועות נבדק על ידי שמאי, שקבע כי יש להחליף את הרשת כולה.
המחלוקת, אם כך, היא בעיקרה בשאלה, אם מדובר בשבר שנגרם לרשת כתוצאה מפגיעת רכב הנתבע ברכב התובע, או שאין קשר סיבתי בין הפגיעה לשבר.
התובע העיד, כי היה מדובר במכה של ממש, וכי לא היה מעורב בתאונה אחרת כלשהי ברכב זה (שהיה אותה שעה כבן שנה וחצי, אולם בהיותו משמש כמונית, כבר נסע אלפים רבים של קילומטרים), וכי כנראה לא גילה את השבר במעמד הארוע, בשל זוית אור השמש (מדובר היה בשעת בוקר, 0645 לערך, באמצע דצמבר). הוא העיד עוד, כי הנתבע (אביו של הנהג הפוגע) דרש כי התובע יביא את הרכב אליו לבדיקה, ולכך סירב התובע, והציע כי ייפגשו אצל פחח רכב, אך לכך סירב הנתבע. עוד העיד, כי בשל העדר זמן פנוי, לא הגיע לשמאי אלא בחלוף כ-3 שבועות.
הנתבע עצמו לא התייצב לדיון, ובנו העיד, כי אכן לא נגרם נזק, כפי שנוכחו שני הנהגים במקום, וכי זו הסיבה שסירב בתחילה לדרישת התובע למסור פרטים. הוא העיד, כי מדובר היה בקושי בנגיעה של רכב הנתבע ברכב התובע.
כאמור, הנתבע לא התייצב להעיד, ועל כן לא ניתן היה לשמוע את גרסתו לשיחה שבינו לבין התובע, ולקבל אולי הסבר אחר לאי-בדיקת הרכב קרוב לזמן אמת, על ידיו.
למעשה, בפנינו 3 הסברים אפשריים לשבר שנמצא: האחד, כי השבר היה שם קודם, כתוצאה מתאונה קודמת עליה לא מדווח התובע, וכי הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו, עם פגיעת רכב הנתבע ברכבו, כדי לטפול עליו אשמת שווא; השני, כי אכן כגרסת התובע כך קרה; והשלישי, כי דרך מקרה, בתוך 3 השבועות שלאחר הארוע המתואר, נפגע שוב רכבו של התובע בחזיתו, פגיעה קלה מספיק שלא לגרום נזק לבד משבירת הרשת, ובנסיבות בהן לא ניתן היה למצוא אחראי אחר לתאונה.
ההסבר הראשון אינו מתיישב עם התנהגות התובע מייד לאחר הארוע, שכן לבטח היה מצביע על השבר וטוען כי בן-הנתבע הוא שגרם לו. מבין שני ההסברים האחרים, דומה שיש להעדיף את השני, דהיינו, את גרסת התובע, ולכך שני טעמים: ראשית, צירוף המקרים עליו חייב ההסבר השלישי להישען דחוק בעיני יותר מאשר האפשרות, שבבדיקה מהירה בשעת בוקר של יום חורפי לא אותר שבר ברשת הרכב (שני הנהגים העידו, אגב, כי מיהרו מאד באותה שעה, ועל כן אני מניח כי אכן מדובר היה בבדיקה חפוזה), ועל כן ההסבר השני מסתבר יותר. שנית, אילו היינו יכולים למלא את החסר בסיפור, בעדותו של הנתבע עצמו, כי אז ניתן היה להבין אם אי-הבדיקה, יום או יומיים לאחר הארוע, אמור לפעול לחובת הנתבע או לחובת התובע; יש לזכור, כי בדיקה כזו, בתוך פרק זמן כזה, היתה יכולה לאשש או להפריך את התיזה הגלומה בהסבר המוצע השלישי. בהעדר עדותו של הנתבע, יש לקבל את גרסת התובע, כי עקב דרישתו הבלתי סבירה של הנתבע, לא בוצעה הבדיקה בסופו של דבר. משכך, התוצאה של הנזק הראייתי שנגרם עקב אי-ביצועה, אמור לפעול לחובת הנתבע.
מכל הטעמים דלעיל, אני מוצא את ההסבר המוצע על ידי התובע, לאי-איתור השבר "בזמן אמת", כסביר יותר לאור מכלול הנסיבות, ועל כן אני מקבל את גרסתו, וקובע, כי הנזק אכן נגרם מפגיעת רכב הנתבע ברכב התובע, גם אם לא זוהה השבר מייד לאחר הפגיעה.
הנתבעים אמנם השמיעו בחצי פה טענות נגד הנזק, אולם לא הציעו חוות-דעת מומחה אודות האפשרות למצוא רשת חלופית משומשת ושוויה של זו, בהשוואה לרשת החדשה שהותקנה, ויש לזכור כי מדובר היה ברכב בן שנה וחצי, וגם הנסועה הרבה שעבר אינה מיישנת חלקי חזית חיצוניים, אם לא נפגעו, ואין הכרח לכפות על התובע להחליף רשת שהיתה כחדשה ברשת משומשת, גם אם היתה כזו במחיר זול יותר.
אשר על כן, אני מקבל את התביעה במלואה, ברכיבי הנזק הישיר (התיקון ושכר-טרחת השמאי). באשר לרכיב הנזק הכללי (1,000 ש"ח עבור "הפסדים והוצאות משפט"), הרי שזה לא הוכח, ולמעשה, המתנת התובע 3 שבועות לשעת כושר לבדיקת השמאי מלמדת, כי לא השחית זמן, ולא נגרמו לו "הפסדים" כתוצאה מהתאונה. יתר על כן, התנהגותו, ב"החרמת" תעודותיו של הנתבע, שלא כדין, מצדיקה לטעמי גם שלילת הוצאות המשפט ממנו.
לפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 4,980 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.
המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.
ניתן היום, כ"ב סיון תשע"ב, 12 יוני 2012, בהעדר הצדדים.