בש"פ 7269/14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.10.2014 במ"ת 51905-09-14 (כב' השופט מ' סובל), בגדרה נקבע כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו בתה"ג 51872-09-14.

המעשים המיוחסים לעורר ובקשת ההסגרה

1.        ביום 1.11.2013 הוצא על ידי בית המשפט האזורי בסנט פטרסבורג שבפדרציה הרוסית צו מעצר נגד העורר בשל האשמות נגדו בביצוע עבירות מין. ביום 16.6.2014 ביקשה ממשלת רוסיה מהמשיב להסגיר את העורר לידיה בכדי להעמידו לדין בעבירות בהן הואשם בהתאם להסכם ההסגרה בין ישראל לבין רוסיה הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (להלן: הסכם ההסגרה). ביום 22.9.2014 הגיש המשיב עתירה להכריז על העורר בר-הסגרה וכן ביקש כי הוא יהיה נתון במעצר עד שתתקבל הכרעה בעתירה נגדו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

2.        על-פי האמור בבקשת ההסגרה, האישומים נגד העורר כוללים מספר מעשי תקיפה מינית תוך שימוש בכוח או באיומים כלפי הנפגעות, ותוך ניצול מצבן כחסרות ישע בהיותן בנות פחות מ-14 שנים. מעשים אלו מהווים עבירה לפי סעיף 132(B)(4) לחוק העונשין הרוסי. עוד עולה מבקשת ההסגרה, כי מעשי התקיפה האמורים התבצעו בשני אירועים שונים: האירוע הראשון התרחש במהלך קיץ 2011 בקייטנת ילדים אורתודוכסית-נוצרית בסנט פטרסבורג, בה שימש העורר ככומר, ובמהלכה תקף מינית  את אחת הילדות (ביצע מגע אוראלי באיבר מינה) בעת שישנה במיטתה בשעת צהריים. האירוע השני התרחש כעבור כשנתיים, בקייטנת קיץ ביוון שאורגנה על-ידי ארגון ילדים נוצרי אורתודוכסי, אליה התלווה העורר, ובמהלכה תקף מינית שתי ילדות כשהיו במיטתן בשעת ערב מאוחרת (ליטף והחדיר אצבעותיו לאיברי המין שלהן).

3.        לקשת ההסגרה צורפו ראיות התומכות בהאשמות נגד העורר, ובהן: הודעותיהן של הקטינות, תוצאות בדיקות פסיכולוגיות שנערכו לכל אחת מהן, ואישור ועדת מומחים על מצבן הפסיכיאטרי-פסיכולוגי ועל כשירותן להעיד. מתוצאות הבדיקות הפסיכולוגיות עולה כי שלוש הקטינות מסוגלות להעיד לגבי העבירות שבוצעו נגדן, וכי נוכח גילן וחוסר ניסיונן הן לא היו יכולות להעריך כראוי את משמעות המעשים ואופיים המיני, ובעקבות כך לא היו מסוגלות להביע התנגדות בזמן שהותקפו.

4.        בדיון שנערך בבית משפט קמא טען המשיב כי הודעותיהן של הקטינות מהוות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו והן מעידות על מסוכנותו הגבוהה. משכך, ביקש המשיב לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו הן מכוח דיני ההסגרה והן מכוח דיני המעצר (לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)).

           עוד נטען, כי קיים חשש ממשי שהעורר ינסה להימלט מאימת הדין נוכח העונש החמור הצפוי לו אם יורשע. בהקשר זה ציין המשיב כי העורר נמנע מלחזור לרוסיה גם כאשר פקעה אשרת השהייה שלו בישראל, וחרף סירובו של משרד הפנים הישראלי להעניק לו מעמד של עולה תוך דרישה כי יעזוב את הארץ. החשש מפני הימלטותו של העורר גובר גם נוכח דבריו בראיון עיתונאי שהתקיים במאי 2014, בו התבטא העורר כי הוא מוכן לברוח לשטחי הרשות הפלסטינית.

           כמו כן עמד המשיב על כך שעל ישראל לעמוד בהתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה כלפי המדינות שהתקשרו עמה באמנת ההסגרה, ולשם כך עליה להבטיח את הבאתו של העורר למשפט במדינה המבקשת. נטען, כי אין חלופת מעצר אשר תוכל להבטיח מימוש מטרה זו, ואשר תיתן מענה מספק למסוכנות הנשקפת מהעורר.