בפ"מ 3876-05-16 אבו זאיד נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקש לאחר שנהג לכאורה במהירות של 105 קמ"ש מקום בו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש.

ב"כ המבקש טען בפני כי קיים ספק ממשי באשר למהירות המותרת במקום בו נהג המבקש שכן המהירות המותרת במקום נשענת על תימרור שהוצב על ידי קצין משטרה באופן זמני בעוד המועצה המקומית ביטלה תימרור זה והשיבה את המהירות המותרת במקום למצבה טרם תיקון הדרך.

אדגיש כי אין המדובר בטיעון הנשען על השערה:

ב"כ המבקש תמך טיעוניו במסמכים מטעם המועצה המקומית לפיהם המהירות המותרת במקום היא אכן 80 קמ"ש. טיעון זה נתמך אף במפות תמרור של מקום האירוע לפיו לכאורה בוטל התמרור הזמני וחל תימרור קבוע המייחס לדרך אפשרות מהירות של 80 קמ"ש.

אין מחלוקת כי בין אם המהירות המותרת היא 50 קמ"ש ובין אם 80 קמ"ש נהג המבקש במהירות לכאורית של 105 קמ"ש.

המדובר במהירות החורגת מהמותר גם לשיטת ההגנה, אך אם המהירות במקום היא אכן 80 קמ"ש, או אז אין סמכות להליך המנהלי הנובע מסעיף 47 בפקודת התעבורה ומחייב כי חריגת המהירות בשטח עירוני תהיה לפחות 30 קמ"ש.

לאחר שקיבלתי את מסמכי הצדדים לידי, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

חומר הראיות הלכאורי שהציגה ההגנה מטעם הרשות המקומית נחזה להיות אמין ומעלה ספק ממשי באשר למהירות המותרת בקטע הדרך בו נמדד המבקש.

כמובן שלכאורה עבירת מהירות בוצעה, אך ספק ממשי נוצר באשר להפעלת הסמכות המנהלית כאשר רף המהירות שאושר לקטע דרך זה עדיין אינו ברור.

נכון כי די למדינה בקיומן של ראיות לכאורה (ולו גולמיות) אך כאשר ראיות אלה שמציגה המדינה נסתרות באופן כה בולט במסמכים רשמיים של רשות מקומית, יש הצדקה לביטול ההליך המנהלי שמא יגרם נזק בלתי הפיך למבקש.