בע"מ ח.פ 0511775702 ואח' נ' שוקרון

פסק דין

התביעה שבפני עוסקת בשאלה האם צירוף תלושי שכר של התובע מס' 3, לתצהיר עדות ראשית שהגיש הנתבע במסגרת תביעה שהגיש נגד התובעת מס' 1, מקימה עילת תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

הנתבע הועסק על ידי התובעת מס' 1 (להלן "החברה") מיום 15.2.2009 ועד ליום 29.10.2009. התובע מס' 2 הוא בעלייה של החברה והתובע מס' 3 הועסק אף הוא בחברה.

לטענת התובעים, הנתבע הגיש נגד החברה תביעה לפיצויי פיטורין בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (תע"א 3194/09), וצירף שם ,לתצהיר עדותו הראשית, תלושי שכר וכן טופס 106 של התובע מס' 3, אשר לא היה צד להליך. המסמכים נלקחו על ידי הנתבע ממשרדיה של החברה ללא רשות וחשיפתם במסגרת ההליך מהווה פגיעה בפרטיות התובעים, שנעשתה ביודעין, במכוון ובחוסר תום לב. על כן, תובעים התובעים פיצוי בסך של 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק, על פי סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

הנתבע טוען כי דין תביעת התובעים מס' 1 ו- 2 להידחות על הסף, מחמת העדר עילה וחוסר יריבות, שכן חוק הגנת הפרטיות איננו חל על תאגיד ומכל מקום תלושי השכר המדוברים הינם של התובע מס' 3 בלבד. עוד טוען הנתבע, כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרדנית, שהוגשה ממניעי נקם לאור ההליכים שהוא ניהל נגד החברה בבתי הדין האזורי והארצי לעבודה.

לגופו של עניין טוען הנתבע, כי צירוף תלושי השכר, אותם מצא בפח האשפה, לתצהיר עדותו הראשית, אינו בגדר "פרסום" כהגדרתו בחוק הגנת הפרטיות ובחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכן אלה הוצגו במסגרת הליך משפטי בין הצדדים בלבד, לשם הוכחת תביעתו. לטענתו, אף אם הייתה קמה עילה, הרי שמדובר ב"פגיעה שאין בה ממש" שעל פי סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות איננה מקימה זכות לתביעה. מכל מקום טוען הנתבע כי עומדות לזכותו ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, ובפרט ההגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, לפיו פרסום הנעשה על ידי בעל דין תוך כדי דיון בבית משפט, הינו פרסום מותר שלא ישמש עילה למשפט.

על פי הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 17.4.2013, הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב בלא שנוהל הליך הוכחות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל חומר הראיות, שוכנעתי כי דין התביעה להדחות. על פי תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 והואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

התובעים מס' 1 ו- 2 חזרו בהם בסיכומיהם מן התביעה וביקשו למוחקם ממנה ולהותירה על כנה אך ורק ביחס לתובע מס' 3 וזאת, לטענתם, "על מנת להמנע מדיונים תיאורטיים". הנתבע מבקש לדחות את תביעת התובעים כולם ולחייבם בהוצאות. מכל מקום וכפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות לגופו של עניין ביחס לכל התובעים ועל כן כך אורה גם ביחס לתובעים אלה.

הנתבע טוען בסיכומיו, לראשונה, כי בית משפט זה איננו מוסמך עניינית לדון בתביעה. טענה זו עומדת בסתירה להודאתו המפורשת של הנתבע, בכתב ההגנה, בסמכותו העניינית של בית משפט זה ולו משום כך ומשום העלאת הטענה רק בסיכומים, דינה להידחות על הסף בלא שאדרש לה לגופה (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 310 (2002); רע"א 11183/02 אבנר כלפה נ' רזיה זהבי, פ"ד נח(3) 49, 51-52 (2004)).

ולגופה של התביעה - סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965".

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן (ההדגשה איננה במקור):

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

...

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

באשר למונח "תוך כדי דיון" נקבע בפסיקה, כי יש ליתן למונח זה פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בית דין, התכתבויות וניהול משא ומתן (לעניין זה ראה: ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב [פורסם בנבו]).

עוד נקבע בפסיקה, כי החסינות המוענקת לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע היא חסינות מוחלטת וכל עוד המחוקק לא בחר לסייג חסינות זו, אין להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת (ראה דנ"א גיל נ' חיר (10.11.2009, פורסם בנבו), ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (1974); ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5) 254 (2002)).

יפים לענייננו דבריו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז), השופט א. ריבלין ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל (19.8.2009, פורסם בנבו):