בנק לאומי לישראל בעמ נ' הפניקס חברה לביטוח בעמ

פסק דין

תביעה בגין הטבת נזקי גוף.

א. מבוא וטענות הצדדים (בתמצית):

1.ביום 04.10.10 אירעה תאונת דרכים במסגרתה נפגע עובד התובע (להלן: "הנפגע").

2.התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

3.בגין התאונה אושרה לנפגע תקופת אי כושר בת 88 ימים בה נעדר מעבודתו.

4.התובע, שהינו מעביד מאושר לפי סעיף 343 בחוק הביטוח הלאומי, שילם לנפגע את מלוא שכרו בגין כל תקופת ההיעדרות שאושרה ע"י המל"ל.

5.הרכב בו נסע הנפגע בעת התאונה נשכר על ידי התובע (המעביד) מחברת השכרה (בליסינג תפעולי). סעיף 12 לחוזה השכירות קובע כי חברת ההשכרה תדאג לביטוח חובה בתוקף, ובהתאם לכך שלמה חברת ההשכרה לנתבעת - מבטחת הרכב בביטוח חובה, את דמי הביטוח.

6.בתביעה דנן דורש התובע להשיב לו את הסכומים ששילם לנפגע כשהוא משתית תביעתו על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה").

כן תוחם התובע את דרישת ההשבה למגבלות חוק הפיצויים לנפגעי ת"ד כאמור בפסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 2591/10.

7.הנתבעת אינה חולקת על הסכום הנתבע, אך טוענת כי יש לראות את הרכב המעורב כרכב מעביד ובשירותו, זאת בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בענין עזבון מנשה (ע"א 5585/01 – פירוט בהמשך), שכן המעביד שלם את דמי השכירות לחברת ההשכרה, ועל כן נשא בעקיפין בעלות דמי הביטוח.

עוד נטען כי מאחר ומדובר במעביד מאושר, הרי שיש לראותו כמי שבא בנעלי המל"ל, באופן שיש לראות את תביעתו כתביעה המוגשת מכוח סעיף 328 לחוק המל"ל, ברם מאחר ומדובר ברכב מעביד, אזי, כשם שלמל"ל אין זכות חזרה למעביד, כך גם לתובע שנכנס בנעלי המל"ל אין זכות חזרה לעצמו.

עוד נטען כי אלמלא היה מדובר במעביד מאושר הרי שהמל"ל, שהיה נושא בתשלום כלפי הנפגע, בגין תקופת ימי אי הכושר (זאת מעבר לתקופת הזכאות הראשונה בה ממילא מחויב המעביד), לא הייתה זכות חזרה לנתבעת שכן מדובר ברכב מעביד.

נימוק זה עומד בתוקף, לטענת הנתבעת, גם לו היה מקום להגיש את התביעה מכוח חוק ההטבה זאת נוכח האמור בסיפא לסעיף 2 לחוק ההטבה.

בהתחשב באמור לעיל מבוקש לפסוק רק את הסכום ששלם התובע לנפגע בגין 12 הימים הראשונים.

8.התובע טוען, מנגד, כי חוק ההטבה אינו מסייג או מגביל את זכות התביעה מהמזיק, ואין כל הגיון בהגבלה כלשהי, שכן המעביד גם משלם את הביטוח הלאומי, לשיטת הנתבעת גם נושא בעלות ביטוח הרכב, וכן משלם את השכר לעובד.

עוד נטען כי החובה הראשונה לבטח את הרכב חלה על חברת ההשכרה (והיא זו שגם בטחה בפועל), ומכאן שהעובדה כי התשלום "גולגל" לאחר מכן על המעביד בתשלום דמי השכירות שהוא משלם על הרכב, אינה מעלה או מורידה ואין לראות את הרכב כרכב מעביד.

כן נטען כי אין לפנות לפסיקה שעסקה בתשלום 25% (בתביעות נבלעות) אשר פרשה מהו רכב מעביד, שכן הרציונל במקרה דנן שונה.

ב. דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להידחות (פרט לתקופת הזכאות הראשונה בה הסכימה הנתבעת לשאת ובצדק).