בלדי נ' נורית

החלטה

1.לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן נגד המבקשת ביום 14.11.2013 (להלן: "פסק הדין"), בהעדר כתב הגנה.

2.המשיבה הינה חברת ועד בית בבניין המצוי ברח' כרכום מס' 30 בנצרת עילית. המבקשת מתגוררת בדירה באותו בניין.

3.לטענת המשיבה, בשל ריב בין המבקשת לבין המנקה בבניין, מסרבת המבקשת לשלם מיסים לועד הבית החל מחודש ינואר 2012 ועד לחודש יוני 2013. התשלום החודשי עבור מיסי ועד בית בשנת 2012 היה בסך של 110 ₪ לחודש ובשנת 2013, בסך של 120 ₪ לחודש. משכך, על המבקשת לשלם סך של 2,040 ₪, בצירוף ריבית.

4.כאמור, המבקשת לא הגישה כתב הגנה, אף שבוצעה, ביום 13.06.2013, המצאה כדין ( "לא נדרש"). ביום 14.11.2013, ניתן נגד המבקשת פסק דין, במסגרתו חויבה המבקשת לשלם למשיבה סך של 12,040₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.06.2013 ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך של 50 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.06.2013 ועד התשלום המלא בפועל.

מכאן הבקשה שלפני:

5.לטענת המבקשת, לא היא קיבלה לידיה את כתב התביעה ולכן לא הגישה כתב הגנה במועד. לטענתה, קיימת מחלוקת בינה לבין ועד הבית בבניין בעניין קיזוז סכום המגיע לה, ובקשתה להפחית את הסכום המגיע לה ממיסי ועד הבית סורבה, ולכן לא שילמה את מיסי ועד הבית. חבר הועד, מר שלום קידר מוכן להעיד על כך. משכך, יש להעתר לבקשתה.

6.המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה חוזרת בתגובתה לבקשה על הטענות שהעלתה בכתב התביעה. בנוסף, מציינת המשיבה, כי כל דייר בבניין חוייב בתשלום חד פעמי בסך של 250 ₪, בגין חוב שנוצר מאחר והמבקשת לא שילמה את מיסי ועד הבית. מאחר ולא נפל פגם בפסק הדין, אין כל עילה לביטולו.

דיון והכרעה

7.תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976 (להלן: "תקנות שיפוט בתביעות קטנות"), שכותרתו היא: "אי התייצבות למשפט", מקנה לבית המשפט סמכות ליתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בהיעדר הנתבע.

8.בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יש להבחין בין החלטה שנפל בה פגם ובמקרה כזה יש לבטלה מכוח חובת הצדק, לבין החלטה שניתנה כהלכה וביטולה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה, כרך ב' (מהדורה 15, 2007) 1213).

9.ביטול מכוח חובת הצדק – כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד הינו פגום, למשל, בשל העדר המצאה כדין או בשל אי המצאת הזמנה לדיון, אזי הפגם מהווה עילה לביטול ההחלטה, מאחר ולא ניתנה לבעל הדין שנעדר ההזדמנות הראויה לבוא ולהשמיע טענותיו, ופסק הדין יבוטל מכוח חובת הצדק (רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (פורסם ביום 29.10.2000). בענייננו, המבקש לא התייצב לדיון, אליו זומן כדין.

10.למבקשת ניתן יומה בבית המשפט, ברם היא בחרה שלא להשתמש בזכות שניתנה לה. משכך, אין עילה לביטול פסק הדין מכוח חובת הצדק (ראה- ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4) 485 (1983).

משכך, אין עילה לביטול פסק הדין מחמת שיקולי צדק.

11. ביטול על פי שיקול דעת – כאשר עסקינן בפסק דין שניתן כהלכה, לבית המשפט נתון שיקול הדעת לבטל את פסק הדין, במסגרתו עליו לבחון את סיבת המחדל של המבקש לאי התייצבותו ו/או העדר התגוננותו ואת סיכויי ההצלחה כי הגנתו של המבקש תתקבל (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם ביום 2.02.2009).

נקבע, כי במידה וניתן לרפא את הפגם הדיוני שבאי התייצבות צד לדיון בדרך אחרת, כגון בפסיקת הוצאות, ולאפשר דיון מחודש בתיק, יש לעשות כן. הדבר נגזר מעיקרון המידתיות ובמטרה למנוע פגיעה בזכויות יסוד של הצדדים (ראה דברי כב' השופטת דורנר ברע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, תק-על 2001(2), 217).

12.בבקשה לביטול פסק דין שהתקבלו במעמד צד אחד, יש לבחון את הסיבה למחדל המבקש – האם נבע מזלזול, רשלנות, או שקיים נימוק ראוי לכך. בנוסף, על בית המשפט לבחון את סיכויי ההצלחה של המבקש באם יבוטל פסק הדין, כאשר המבחן השני (סיכויי ההצלחה) הוא המבחן העיקרי (ראה- בר"ע (מחוזי חיפה) 1835/07 יהודה לוי ואח' נ' מזיג דוד (פורסם ביום 5.11.2007).

נקבע, כי הגם שבית המשפט ימעט, ככלל, לנקוט בצעד של דחיית התובענה, וזאת, בין היתר, על רקע ההכרה בזכות הגישה לבית המשפט כזכות חוקתית, הרי שבנסיבות חריגות אין להימנע מכך - כך, כאשר מדובר, למשל, בזלזול זדוני או בשימוש לרעה בהליכי משפט (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, פורסם ביום 29.05.2006).

13.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורני, כי במקרה דנן אין מתקיימות הנסיבות החריגות, המצדיקות את דחיית הבקשה לביטול פסק הדין.

אכן, המבקשת לא טרחה לקחת מבית הדואר את כתבי בית הדין, כתב התביעה והזימון לדיון, שנשלחו אליה לאותה הכתובת אליה נשלח גם פסק הדין מושא בקשה זו, אולם ברע"א 3454/04 ורקר נ' הראל (פורסם ביום 5.06.2005), ציינה כבוד השופטת פרוקצ'יה כי: