בית חולים וולפסון ואח׳ נ׳ פלונית

עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הנתבעים") לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות.

עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, על פי הנטען, עקב מעשי רשלנות רפואית ו/או מחדלים רפואיים ו/או הפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעים כמי שהעסיקו את הרופאים אשר טיפלו בתובעת במשך השנים והתרשלו בביצוע בירור רפואי והדמייתי. לטענת התובעת, כתוצאה מרשלנות זו, חל איחור באבחון גידול מסוג מנינגיומה שהתפתח במוחה (להלן: "הגידול"), ונגרמו לה עקב כך נזקים רפואיים משמעותיים מהם היא סובלת כיום.

לטענת הנתבעים, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, שכן כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 22.11.2020, וזאת בחלוף למעלה מעשר שנים מהמועד האחרון שבו טופלה התובעת על ידי מי מהנתבעים. הטיפולים עליהם מבססת התובעת את טענותיה, ניתנו לה על ידי הנתבעים בשנים 2002, 2004, 2008, 2009 ו-2010, ולפיכך מועדים אלה נחשבים למועד אירוע הנזק. משחלפה תקופה העולה על עשר שנים מיום אירוע הנזק האחרון (5.7.2010) עד ליום הגשת התביעה (22.11.2020), יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. גם אם תתקבל טענת התובעת כי הנזק התגלה לה באיחור במועד אבחון הגידול (21.11.2013), אין בכך כדי לסייע בידה וזאת לאור המגבלה של עשר שנים ממועד אירוע הנזק הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בכל מקרה, התובעת הייתה צריכה להעלות את טענותיה להארכת תקופת ההתיישנות במסגרת כתב התביעה, ומשלא עשתה כן, החמיצה את המועד.

התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין לקבל את טענות הנתבעים לעניין מועד אירוע הנזק. המועדים המצוינים בבקשה, בהם ניתנו טיפולים לתובעת על ידי הנתבעים הם מועדי הרשלנות/המחדלים של הנתבעים ולא מועד אירוע הנזק. במועדים אלה חדלו האחרונים מלבצע את הבדיקות הרפואיות הנדרשות לתובעת ובכך גרמו לנזק שהופיע לאחר הסרת הגידול (27.11.2013). נזק זה כולל, בין היתר, נזק בדמות העדר האפשרות לבצע טיפולי רדיוכירורגיה במקום קרניוטומיה, נזק בדמות העדר האפשרות להסיר את הגידול במלואו בשל חדירתו לתוך הסינוס, נזק בדמות נכות רפואית משמעותית שלא הופיעה טרם הניתוח כי אם נגרמה בשל האיחור הרב באבחונו של הגידול. במועדי הרשלנות/המחדלים המצוינים בבקשה (2002-2010) טרם גובשה עילת תביעה ואף לא קצה חוט, שכן הנזק כמפורט לעיל טרם התפתח. משהתגלה הגידול במוחה של התובעת ביום 21.11.2013 יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. לטענת התובעת, חל בעניינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום גילוי הגידול.

לחילופין, התובעת טוענת כי עסקינן באירוע עוולתי נמשך/מחדל מתמשך של הנתבעים, ולפיכך בהתאם לסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, יחל מירוץ ההתיישנות מיום הסרת המחדל, קרי מיום אבחון הגידול. התובעת טוענת עוד כי יש להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי גם בהקשר לטענת ההתיישנות שכן עקב מחדלי הנתבעים נמנעה ממנה האפשרות לדעת את מועד אירוע הנזק במדויק. התובעת אף מבקשת לדחות את הבקשה בשל אי העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. לעניין מועד העלאת הטענות בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, התובעת טוענת כי אין להעלות טענות אלה במסגרת כתב התביעה אלא בתגובה לבקשה לסילוק על הסף או בכתב תשובה.

המסגרת הנורמטיבית:

כללי ההתיישנות בתביעות נזקי גוף מוסדרים בשתי מערכות דינים. האחת, הדין הכללי- חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), והשנייה, הדין המיוחד – המעוגן בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") .