בית - הספר המרכזי למלונאות בעמ נ' קופיט

פסק דין

בהחלטה קודמת פוצל הדיון בשתי התובענות המאוחדות, והדיון בשלב הראשון התמקד בשאלת תוקפה של טיוטת ההסכם לפירוק השותפות, היינו, האם טיוטה זו השתכללה לכדי חוזה מחייב בין הצדדים, אם לאו.

רקע עובדתי

1. במהלך התקופה שבין שנת 2003 ועד לאמצע שנת 2009, הפעילו התובע בת.א. 20098-03-10 (להלן – קופיט) והתובעת בת.א. 24498-10-09 (להלן – תדמור) מיזם משותף בשם "בר מאסטר – תדמור", שעיסוקו לימוד והדרכה בנושאי משקאות ותרבות השתייה, לרבות הפעלת קורסים מקצועיים למתן שירותי בר (להלן – השותפות או המיזם המשותף). אין חולק כי לכל אורך שש שנות המיזם, פעלה השותפות מבלי שנחתם בין הצדדים הסכם המסדיר את יחסיהם. תחילה פעלה השותפות במרתף מלון "תדמור" בהרצליה (להלן – הנכס) ובהמשך נפתחו סניפים נוספים ברחבי הארץ, לרבות סניף בתל-אביב (להלן – סניף תל-אביב). בשנת 2008, ולאור משבר אמון, החלו הצדדים לנהל משא ומתן לפירוק השותפות, במהלכו החליפו מכתבים וטיוטות הסכם, והתקיימו ביניהם פגישות רבות בעניין.

טענת קופיט

2. לטענת קופיט, המשא ומתן בין הצדדים הבשיל באמצע שנת 2009 לכדי טיוטת הסכם מוסכמת לפירוק השותפות, המשתקפת בנספח י"א לתצהירו – נספח א' לכתב תביעתו (להלן – הטיוטה או טיוטת ההסכם) אותה עותר הוא לאכוף במסגרת תביעתו דנן. קופיט לא מתכחש לכך שטיוטת ההסכם לא נחתמה ע"י הצדדים, אך לטענתו, יש להתבונן עליה כעל חוזה מחייב מחמת שני טעמים מרכזיים: האחד – הטיוטה משקפת את מלוא הסכמות הצדדים ואת גמירות דעתם ונעדרת רק חתימה פורמלית; השני – הצדדים החלו לפעול לפי הוראות טיוטת ההסכם ומרבית סעיפיה אף בוצעו במלואם, כמו למשל: הוא שילם את דמי השכירות עבור הנכס ופינה אותו; הגיע להסדרים עם עובדי השותפות; עובדי השותפות פוטרו ועברו להיות עובדיו בחברה חדשה שהקים, כאשר תדמור שילמה להם את זכויותיהם הסוציאליות הנובעות מכך; בוצעה הפרדה בפעילות הצדדים בשרת המחשב ובקווי הטלפון; החברה החדשה בבעלותו שילמה את השכירות בגין הנכס על דרך קיזוז, והתמורה בגין הפעילות הועברה לתדמור עת הפעילות בשותפות הועברה לקופיט, כאשר 100 תלמידים של המיזם המשותף עברו להיות תלמידיו, על חשבונו; שולמה על-ידו תמורה בסך של 400,000 ₪ (ב-27 שיקים) לתדמור ותדמור מצדה הפסיקה לשלם לספקים.

3. לשיטת קופיט, בהינתן העובדות לעיל, נותר היה רק לחתום על הסכם סופי בין הצדדים, אולם ביום 1.9.09 הודיעה לו תדמור באופן פתאומי וחד צדדי על הפסקת הליכי המשא ומתן בטענה כי הגיע אליה מידע חדש המשנה באופן קיצוני את עמדתה ביחס למשא ומתן עמו. בהמשך התברר לו כי מדובר במידע לפיו קיבל מהשותפות ביתר סכומי כסף שונים בשל דיווחי כפול, מידע, אשר לטענת קופיט, לא זו בלבד שמקורו בטעות בחשבונותיה של תדמור, אלא שאף היה ידוע לה עוד בשנת 2008, וכי אין מדובר במידע חדש.

עמדת תדמור

4. מנגד טוענת תדמור, כי מדובר בטיוטה בלבד שלא הבשילה לכדי הסכם מחייב, וממילא אין מקום להורות על אכיפתה. בין הצדדים התנהל אמנם משא ומתן, אך זה נקטע ולא השתכלל לכדי חוזה מחייב. תדמור מאשרת כי בתאריך 18.6.09 החליט הדירקטוריון שלה על העברת המיזם המשותף לידי קופיט, וביום 30.6.09 אף פוטרו עובדי השותפות, אלא שבסופו של יום לא קיבלה טיוטת ההסכם את אישור הדירקטוריון. קופיט נדרש לפנות את הנכס בתום תקופת השותפות, אך לא עשה כן עד לחודש דצמבר 2009, ועשה זאת לבסוף, רק לאחר שהגישה נגדו ביום 25.10.09 תביעת פינוי [ת.א. 22475-10-09]. כמו כן נטען, כי קופיט ביצע פעולות שונות בנכס על דעת עצמו, מבלי שנכרת עדיין הסכם בין הצדדים, אף נמנע מלשלם תשלומים שונים לתדמור. על רקע האמור, החליטה תדמור על סיום המו"מ בין הצדדים ובמקביל אף הגישה נגדו תביעה בסך של כ-1.3 ₪, המשקף לטעמה את סך הסכומים שלטענתה שולמו לו ביתר מרווחי השותפות.

המסגרת הנורמטיבית

5. משהטיוטה עליה מבקש קופיט להכריז כעל הסכם מחייב אינה חתומה, יש לבחון את מעמדה לפי הדין הרלבנטי. פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973(להלן – חוק החוזים) קובע, כי כריתת חוזה נעשית בדרך של הצעה וקיבול, כאשר הן ההצעה והן הקיבול צריכים להעיד על גמירות דעת הצדדים להתקשר בהסכם מחייב (סעיפים 2-5 לחוק החוזים). חוק החוזים גם קובע, כי כריתת ההסכם יכולה להיעשות בדרכים שונות: בעל-פה, בכתב ואף בהתנהגות (סעיפים 6 ו- 23 לחוק החוזים). כאשר עסקינן בהסכם בכתב, קבעה הפסיקה את החזקה לפיה כוונת הצדדים להתקשר בהסכם מחייב מתבטאת בחתימתם עליו [ראו: ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' – חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד (1) 57]. המבקש לסתור חזקה זו, ולקבוע כי על אף שלא נחתם בין הצדדים הסכם בכתב, עדיין נכרת ביניהם הסכם מחייב – נדרש להוכיח כי גמירות דעתם החד משמעית של הצדדים הייתה ליצור יחסים משפטיים מחייבים [ראו: ד' פרידמן ונ' כהן, "חוזים", כרך א', עמוד 148].

6. גמירות הדעת נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית-חיצונית, וכאמור בע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל (מיום 11.6.98):

"המבחן להתקיימותה של גמירת דעת הוא מבחן חיצוני-אוביקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש לקחת בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על פי קנה המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם" (סעיף 8 לפסה"ד).

לפיכך השאלה שיש לברר הינה, האם מתקשר סביר במעמדם של הצדדים "...היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה" [ראו: פרידמן וכהן לעיל, עמוד 157]. בכלים אלו יש לבחון את טענותיו של קופיט.

לאחר בחינת מכלול החומר שהוצג לי ולאחר שמיעת העדים השונים, מסקנתי היא כי במקרה דנן לא התגבש חוזה מחייב בין הצדדים בהעדר גמירות דעת, אף לא בדרך של התנהגות.

האם הצדדים ראו בטיוטת ההסכם נוסח סופי ומוסכם

7. כאמור, הצדדים ניהלו מו"מ ארוך במטרה להגיע להסכם סופי שיסדיר את פירוק המיזם המשותף על רקע משבר אי אמון שנוצר ביניהם. מהתכתובות שהוחלפו בין הצדדים עולה, כי כבר בראשית שנת 2009 פעלו הצדדים במטרה להגיע לנוסחה אשר תביא לסיום המחלוקת ביניהם שעיקרה העברת פעילות המיזם המשותף באופן בלעדי לקופיט כנגד הסדר כספי. במהלך שנת 2009 הוחלפו בין הצדדים טיוטות לא מעטות כשניכר מהן ומההערות ההדדיות של הצדדים כי הן בוסריות עדיין וטרם משקפות הסכמה לניסוח סופי. קופיט טוען כי באמצע חודש יוני 2009 כבר התגבשה ההסכמה, באופן שהוסכם כי השותפות תפורק ביום 30.6.09 (להלן – המועד הקובע) וכי במועד זה תועבר הפעילות במיזם המשותף לידיו. לגישתו, בעקבות פגישה זו נערכה טיוטת ההסכם בה הועלו על הכתב מלוא הסכמות הצדדים, לרבות ההסכמה כי המועד 30.6.09 הינו המועד הקובע ובבחינת "נקודת אל חזור", אולם לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים.

8. עמדתו של קופיט באשר לתאריך בו התגבשה, לשיטתו, הסכמת הצדדים הסופית להתקשר בחוזה מחייב, לא היתה עקבית, וגרסאותיו השונות בקשר למועד זה מחלישות את טיעונו. בסעיף 33 לתצהירו טען קופיט כי כבר ביום 14.6.09 "...שבועיים ימים לפני המועד להעברת הפעילות אליי, נערכה פגישה...בה סוכמו רשימת פעולות לביצוע עד יום 1.7.09" ובסעיף 29 לתצהיר טען כי תדמור הודיעה לו במפורש כי יש למצות את המו"מ ולהגיע להסכם חתום עד ליום 1.7.09. לעומת זאת, בסעיף 39 לתצהירו טען כי "ביום 19.7.2009 הועברה טיוטה נוספת מתדמור לב"כ, בעקבותיה הבחנתי כי נותרו במחלוקת מספר נושאים מצומצם ושולי, ולכן כינסתי פגישה עם מנכ"ל תדמור" (ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור – י.ש.) ובסעיף 40 הוסיף טען כי "ביום 29.7.2009 נערכה פגישה ביני לבין שלומי נדיר (מנכ"ל תדמור דאז), בה סוכמו כל הפערים המהותיים בעסקה בינינו. הובטח לי (פעם נוספת) כי תועבר אליי טיוטת הסכם סופית..."; בסעיף 42 לתצהיר נטען על ידו כי בראשית חודש אוגוסט 2009 ביקש כי תישלח לו טיוטה סופית של ההסכם עד ליום 11.8.09, ומשלא נעשה כן, פנה בא כוחו לבא כוח תדמור במכתב נוסף ביום 27.8.09. עוד טוען קופיט, כי "במהלך חודש אוגוסט 2009 נערכה פגישה...בפגישה זו הוסדר אופן העברת התשלומים בהתאם להסכם...ביום 11.8.2009 העברתי למנכ"ל תדמור סיכום פגישה, זה העיר הערותיו ובסופו של דבר הגענו לנוסח מוסכם".

קופיט לא הוכיח איפוא אימתי התגבשה ההסכמה הסופית הנטענת, גרסאותיו ביחס למועד זה לא היו עקביות, ואף נסתרו על ידו, שהרי גם לשיטתו, עוד ביום 11.8.08 נבחנו הערות ביחס להסכם.

9. אף ביחס למועד יצירת טיוטת ההסכם ניתנו ע"י קופיט מספר גרסאות. כך למשל, עת נשאל ע"י ב"כ תדמור מדוע לא הזכיר בכתב ההגנה ובתצהירו את מועד יצירת טיוטת ההסכם, השיב: "הטיוטה האחרונה נעשתה לפני השיחה שלי עם שלומי שהתקיימה בחודש אוגוסט, מיד שזה שהגיע אלינו קיבלנו את ההסכם..." (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 13.3.12). וכן: "זו היתה הטיוטה האחרונה, זה היה בסוף יולי, זו היתה הטיוטה האחרונה, המסמכים מעידים על התאריך שבו הטיוטה נשלחה" (שם). בהמשך עדותו מסר קופיט כי טיוטת ההסכם נשלחה אליו "...לקראת סוף יולי, יולי אוגוסט, אני אומר לך לפי המסמכים של צפנת שזה נשלח ב-28.7" (בעמ' 14 לפרוטוקול מיום 13.3.12), וכן: : "ב-19.7 זו הטיוטה האחרונה, יתכן והתבלבלתי בתאריך" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 13.3.12) ולאחר מכן: "זה היה ב-30.6 שבו הפעילות עברה אלי ולא ב-19.7" (שם). לשאלת מפורשת של ב"כ תדמור האם טענתו היא שנכרת למעשה חוזה לפני שהועבר אליו נוסח טיוטת ההסכם, השיב קופיט: "כן. ב-30.6 התחלנו להתנהל בהתאם להסכם, זה היה התאריך הקובע שדירקטוריון החברה, שבו אתה אומר שיש תאריך קובע עד ל-1.7, ב-1.7 הפעילות עברה אלי" (שם).