ביטון יצחק נ' יעקב לנג ואח'

פסק דין

1.תביעה לאכיפת חוזה שנכרת בין יצחק ביטון, הקונה (להלן: "התובע") לבין מרים פרושינובסקי, המוכרת (להלן: "הנתבעת"). בעלה של הנתבעת, יוסף פרושינובסקי (להלן: "הנתבע") הוא שיזם את ההתקשרות, ליווה אותה והיה הרוח החיה שלה. המדובר בחוזה מכר של דירה, בגוש שומה 30061 חלקה 50 (ספר 1015, דף 7922, הרשומה על שם הנתבעת וחדר נוסף, בגוש שומה 30061 חלקה 51 חלקת משנה 1 (ספר 1015, דפים 8205-8204) הרשום על שם הנתבע 4 חתנה של הנתבעת (להלן: "המרתף"; שתי היחידות הללו יכונו: "הדירה") (נספחים א' ו-ג' לתצהיר התובע).

רקע עובדתי

2.ביום 24.06.04 נרשמה הערת אזהרה על הדירה, בגין ייפוי כוח בלתי חוזר, שניתן לזכותו של התובע. באותו יום העניקה הנתבעת לתובע ייפוי כוח לפיו הוסמך עו"ד בניטה לפעול להעברת הרישום של הדירה על שמו של התובע (נספח ז' לכתב התביעה המתוקן). ביום 07.07.04 חתמו התובע והנתבעת על חוזה שכותרתו "הסכם מכר" (נספח ב' לתצהירו של התובע; להלן: "החוזה"). במסגרת החוזה נקבע כי התובע ישלם לנתבעת 200,000$ (דולר ארה"ב) תמורת התחייבות הנתבעת להעביר את מלוא זכויותיה בדירה על שמו של התובע. הנתבעת אישרה כי עובר לחתימה על ההסכם התובע שילם 106,000$ ובמעמד החתימה על החוזה שילם סכום נוסף של 94,000$ נוספים. למרות הזאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי חרף האמור בחוזה, התובע שילם לנתבעת סך של 181,000$ ונותר חייב סך של 19,000$. עוד נקבע בחוזה, כי הנתבעת תשכור את הדירה, למעט חדר הפונה לרחוב הורוביץ, למשך שנתיים מיום החתימה על החוזה, בתמורה לתשלום דמי שכירות בסך 700$ חודש. באותו יום חתמו הצדדים על חוזה נוסף (להלן: "נספח לחוזה"), שבו ניתנה לנתבעת אופציה לבטל את החוזה בתוך 12 חודשים מיום החתימה על החוזה. בתמורה למתן האופציה התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 36,000$ (נספח ו' לתצהיר התובע).

ביום 15.07.04 נרשמה משכנתה ללא הגבלת סכום לטובת התובע (נספח ח' לתצהיר התובע). ביום 23.08.05 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 3, בנם של הנתבע והנתבעת, בגין הסכם שנעשה (נספח ט' לתצהיר התובע).

במסמך נוסף (נספח י' לתצהיר התובע), שפרשנותו במחלוקת, מאשר התובע כי קיבל 5,000$ מהנתבע וכן מאשר התובע כי הוא חייב 19,000$ לנתבע. התאריך הרשום על המסמך, שגם הוא שנוי במחלוקת, הוא 27.12.05.

הנתבע 4, מכר את זכויותיו במרתף לנתבעת ביום 23.7.92, אך הרישום הפורמאלי של המרתף נותר על שמו (נספח ב' לתצהיר התובע).

טענות הצדדים

3.לטענת התובע, במהלך חודש יוני בשנת 2004 פנה אליו הנתבע בבקשה להלוואה בסך 200,000$ והציע בתמורה ריבית ורישום משכנתא על הדירה (נספח ד' לתצהיר התובע). התובע סירב לעסקת הלוואה והציע לערוך עסקת מכר של הדירה עם אופציה לביטול החוזה בתוך שנה ממועד החתימה על החוזה, כפי שאכן אירע. במהלך חודש יולי ביקש התובע מפתח לחדר הפונה לרחוב הורוביץ, שלא הושכר לנתבעת. הנתבע הציע לשכור ממנו גם את החדר הזה למשך שנתיים תמורת תשלום של הסך של 5,000$ שישולמו מראש. כך הוסכם בין הצדדים (נספח י' לתצהיר התובע). עוד נאמר במסמך זה, כי התובע נותר חייב לנתבע סך של 19,000$. התאריך על גבי מסמך זה הוסף בשלב מאוחר יותר ומכל מקום התאריך לא שורבט על-ידי התובע. משפקעה האופציה, פנה התובע והביא לידיעת הנתבעים מספר פעמים את האמור בנספח לחוזה (נספח יא' לתצהיר התובע), כי האופציה שניתנה לנתבעת פקעה ועל הנתבעים לפנות את הדירה ולרשום אותה על שמו. הנתבעים גם לא שילמו את דמי השכירות שהיו חייבים בהם על-פי החוזה. לתובע גם התברר, כאמור, כי ביום 23.8.05 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע 3, בנם של הנתבעים.

לאחר שחלף המועד למימוש האופציה, פנה התובע לרשויות המס דיווח על העסקה ושילם את מס הרכישה.

4.לטענת הנתבעים, לא מדובר בהסכם מכר אלא בהסכם הלוואה. לטענתם, כיוון שביהדות ישנו איסור על גביית ריבית תמורת הלוואה נערך החוזה באופן כזה שיעקוף את האיסור. לכן, למעשה מדובר בהלוואה על סך 200,000$ כאשר האופציה בגובה 36,000$ בצרוף דמי השכירות הינם תשלום הריבית שאמור היה התובע לקבל בגין ההלוואה. דרך זו נבחרה כדי לא לעבור על איסור התורה להלוות בריבית. הא ראייה כי העסקה דווחה לשלטונות המס רק ביום 28.5.06.

הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 176,000$, כיוון שהתובע שילם לנתבעת 181,000$ והיא השיבה לו 5,000$. לשון אחר: נספח י' לתצהיר התובע, מתייחס להחזר ההלוואה ולא לתשלום דמי שכירות עבור החדר.

בכתב ההגנה הועלו השערות ותמיהות שמטרתן למוטט את גרסת התובע. למרות שמדובר בטענות בעלמא ומה עוד שהנתבעים לא התייצבו לחקירה אתייחס גם לטענות אלה להלן.

דיון

5.השאלה המרכזית שעל המדוכה במקרה שלפני הינה, האם החוזה הוא הסכם מכר כפי שנראה על פניו או שמא מדובר בחוזה למראית עין שנועד להסוות חוזה הלוואה.

6.חוזה למראית עין הינו חוזה שאינו משקף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים. מתחת לחוזה שנחזה כלפי חוץ כחוזה אמיתי קיימת הסכמה סמויה בין הצדדים אשר באה במקום ההסכמה הגלויה (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, לא פורסם (13.6.1979); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 255 (2005)). על כן, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חוזה למראית עין- בטל.

נטל ההוכחה מוטל על הטוען לחוזה למראית עין: "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1996)). מי שטוען לחוזה למראית עין עליו הנטל להראות כי מאחורי הפרגוד של חוזה למראית עין, שהנו בטל, מסתתר חוזה חוקי (ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 505, 514 (1980); ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214, 219 (1982)).

7.הנתבעים לא התייצבו להיחקר על תצהיריהם בבית המשפט. לאי התייצבות זו יש חשיבות רבה בתיק זה לאור העובדה שהנטל רובץ לפתחם, להוכיח טענתם בדבר חוזה למראית עין. על פי סעיף 17(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971: "לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה" (ראו גם תקנה 522(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 4366/04 סביתאן נ' אסכאן, לא פורסם (17.4.05)). ויוטעם, הנתבעים לא התייצבו למתן עדות גם ביום 25.9.08 וגם אז ניתן פסק דין נגדם, אשר בוטל בהסכמה בבית המשפט העליון. התנהלות זו של הנתבעים לא אפשרה לתובע לבחון את גרסתם בחקירה נגדית. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 280 (2003):

"בישראל הזכות לחקירה נגדית אינה מוכרת כזכות חוקתית. היא אינה מעוגנת באופן ספציפי בחוק יסוד, ולא פורשה כנמנית עם העניינים שהם חלק מכבוד האדם. "רבות מזכויות הנאשם נגזרות מכבוד האדם, אך לא כולן. הזכות לחקירה נגדית אינה חלק מכבוד האדם" (דברי הנשיא ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא (תשנ"ג-תשנ"ד) 271, בעמ' 285), עם זאת הזכות לחקירה נגדית הוכרה בישראל כזכות דיונית מן המעלה הראשונה, ועל חשיבותה עמד בית-המשפט (מפי הנשיא אגרנט) בבג"ץ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת, פ"ד יג 5 בעמ' 23 (1959). החקירה שכנגד היא מכשיר יעיל לגילוי האמת בידי בעל-דין. היא נועדה לבחון את מהימנות העד, והיא מאפשרת גם השלמת עובדות ונתונים הנדרשים לצורך השלמת התמונה העובדתית כדי להעמידה במבחן האמת...".

גם בקשותיהם של הנתבעים לדחיית מועדי ההוכחות הוגשו בחוסר תום לב (ראו החלטתי מיום 31.8.2010). בנסיבות אלו לא מצאתי כי יש להתיר לנתבעים לבסס את גרסתם על-פי האמור בתצהיריהם.