בג"ץ 8448/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים ואח'

השופט א' שהם:

1.        לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה על ביטול החלטת בית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: המשיב 2), מיום 12.2.2014, המאשרת את עסקת מכר המקרקעין המצויים בנאות נורדיה, והידועים כגוש 8216 חלקה 62 (להלן: הנכס), לצדדים שלישיים (להלן: הקונים). לחילופין, מבקשת העותרת לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן: המשיב 1), מיום 6.10.2014, המאשרת את הסכם המכר הנוגע לנכס, ודוחה את ערעורה של העותרת על החלטת המשיב 2 בעניין זה, אשר ניתנה ביום 5.3.2014.

           לעתירה נלוותה בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ביצוע החלטתו של המשיב 2 מיום 12.2.2014, בדבר אישור עסקת המכר, והחלטתו מיום 5.3.2014, המאשרת את הסכם המכר עם הקונים.

           לאחר הגשת העתירה ובעקבות בקשת העותרת, הוריתי, ביום 15.12.2014, על מתן צו ארעי האוסר על כל דיספוזיציה במקרקעין עליהם מצוי הנכס, מושא העתירה.

הרקע להגשת העתירה

2.        העותרת והמשיב 3 התגרשו בשנת 2005 ולהם זכויות שוות בנכס מושא העתירה. ביום 22.4.2010 (תיק מס' 261073/6), ניתן פסק דינו של המשיב 2 בנוגע לחלוקת הרכוש וסכום הכתובה בין העותרת לבין המשיב 3, אשר קבע  כי על באי כוח הצדדים לפנות לשמאי מקרקעין שיערוך חוות דעת עדכנית בדבר שווי הנכס תוך 45 יום, וכי לאחר קבלת השמאות העדכנית האמורה, הוא יועמד למכירה על ידי כונס נכסים. ביום 14.10.10 (תיק מס' 261073/13), מינה המשיב 2 את באת כוח העותרת, דאז, ואת באת כוח המשיב 3 לכונסות נכסים, וקבע כי הנכס יימכר כפנוי לכל המרבה במחיר.

           בסוף שנת 2010, ובעקבות טענות כונסות הנכסים, לפיהן העותרת מעכבת את מכירתו של הנכס, הוציא המשיב 2 צו לפינוי העותרת מן הנכס, וזאת עד ליום 20.1.2011. בקשת רשות ערעור על החלטת המשיב 2 ובקשה לעכב את ביצועה, נדחו על ידי המשיב 1, ביום 6.2.2011 (תיק מס' 839157/1). בהחלטה זו דחה המשיב 1 את טענת העותרת, כי לא ידעה על החלטת המשיב 2 שהורתה על מכירת הנכס, וקבע כי  החלטת המשיב 2 על פינויה ממנו, אינה מונעת ממנה מלהתמודד על רכישתו. זה המקום לציין, כי במקביל להליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו של הנכס, הוצאו נגד העותרת צווי פינוי נוספים מהנכס, וזו הפרה אותם.

 3.       בהמשך, השתתפה העותרת בהליך ההתמחרות לרכישת הנכס, מיום 17.4.2011, ובסיומו היא מימשה את זכות הקדימה המוענקת לה, והציעה לרכוש את הנכס בהתאם למחיר הגבוה ביותר שהוצע עבורו, ואף שילמה מקדמה על חשבון התמורה. אמנם, חלו עיכובים מסויימים בהעברת טיוטת הסכם המכר לידי העותרת, אך משזו נמסרה לה, סברו העותרת ובאת כוחה כי "ההסכם נערך בצורה רשלנית ונכללו בו תנאים בלתי סבירים עד כי בלתי ניתנים לקיום ונוגדים את הדין" וביקשו, כי המשיב 2 יקבע כי ההסכם אינו ראוי לחתימה (סעיפים 35 ו-36 לעתירה).

           בהחלטת המשיב מיום 8.9.2011 (תיק מס' 261073/16), נקבע כי אם העותרת תעכב את החתימה על ההסכם, ישקול בית הדין להורות על הוצאת הנכס "להתמחרות מחודשת" ועל חילוט את דמי הקדימה שהפקידה העותרת לשם רכישת הדירה, לטובת המשיב 3. מהחלטת המשיב מיום 14.12.2011 (תיק מס' 261073/16), עולה כי העותרת לא הגיבה להחלטתו הקודמת או ביקשה לעכבה, ומשום כך, הוא הורה על חילוט דמי המקדמה, כאמור, ועל ביצוע התמחרות נוספת לרכישת הנכס. המשיב 2 קבע עוד, ביום 14.3.2013 (תיק מס' 261073/24), ובניגוד לעמדת העותרת, כי מכירת הנכס בשוק החופשי אינה תלויה ברישומו על שם העותרת ועל שם המשיב 3, והוסיף כי לדברי כונסי הנכסים, העותרת עצמה אינה משתפת פעולה בעניין רישום הנכס.