בג"ץ 5676/12 פלונית ואח' נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים ואח'

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1. בני זוג נשואים מבקשים להתגרש בהסכמה בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני מתרשם כי קיים חשש לניאוף, ומחליט לקיים בירור בעניין, בלא שבעל הדין עומד על הטענה ובלא שנשמעו ראיות לגביה. בעקבות הבירור שערך, מטיל בית הדין הרבני על האישה איסור להינשא בעתיד למי שהתגרשה ממנו, וכן למי שנקבע כי קיימה עמו יחסי אישות בתקופת הנישואין (להלן – מגבלת נישואין "לבעל ולבועל"). המגבלה נרשמת על גבי הגט ותעודת מעשה בית הדין. עניינה של העתירה שלפנינו בחוקיותה של פרקטיקה זו. בנוסף, מופנית העתירה נגד רישום של אזרחים אשר הוטלה עליהם מגבלת נישואין "לבעל ולבועל" בהליך גירושין בהסכמה ברשימה שבאחריות מנהל בתי הדין הרבניים.

2. העותרת 1 והמשיב 4 התגרשו בהסכמה בשנת 2002 בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בהמשך התברר לעותרת 1, כי נרשמה לגביה מגבלת נישואין "לבעל ולבועל" בתעודת מעשה בית הדין שניתנה על ידי בית הדין הרבני וכן על הגט עצמו. העותרים 5-2 הם ארגונים ציבוריים הפועלים לקידום זכויות נשים. המשיבים 2-1 הם בית הדין הרבני האזורי בירושלים ובית הדין הרבני הגדול לערעורים, שדנו בעניינה של העותרת 1. המשיבים 3 ו-6, הרבנות הראשית לישראל והיועץ המשפטי לממשלה, מיוצגים על ידי פרקליטות המדינה. המשיב 5 הוא האדם שנקבע כי העותרת 1 מנועה מלהינשא לו, לצד בעלה לשעבר.

3. כבר בפתח הדברים נציין, כי במהלך הדיון בעתירה התברר שכיום אין העותרת 1 מעוניינת להינשא למשיב 4 או למשיב 5. כמו כן, מהנתונים שבפנינו עולה, כי העותרת 1 לא מיצתה את האפשרות שניתנה לה לקבל סעד בבתי הדין הרבניים. כך, בחודש נובמבר 2010, זמן רב אחרי סידור הגט, הגישה העותרת 1 לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בקשה לתיקון תעודת מעשה בית הדין שניתנה בעניינה ולמחיקת ההערה המגבילה שצוינה עליו. בקשתה נדחתה. העותרת 1 הגישה ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול, אשר החליט ביום 17.11.2011 להעביר את התיק לבירור חוזר בבית הדין האזורי, בפני שלושה דיינים. אלא, שלבקשת העותרת 1 בוטל הדיון, והתיק נסגר. העותרת 1 ויתרה, איפוא, על קיום הבירור החוזר, והביאה בכך לסגירת התיק בעניינה. מטעם זה, אין מקום עוד להידרש לטענותיה הפרטניות של העותרת 1, הנוגעות לעניינה המסוים, ונותר לדון רק בטענותיהם העקרוניות של העותרים בהיבטי הסמכות ובהיבטים הדיוניים של הסוגייה נושא העתירה.

4. בפי העותרים מספר טענות מרכזיות. ראשית, טוענים הם כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לברר טענות ניאוף שכלל לא הועלו על ידי בני הזוג בהליכי גירושין בהסכמה ולהטיל אגב כך הגבלות על צד שלישי, שאיננו צד להליך המתנהל בבית הדין הרבני. העותרים מדגישים, כי יש לפרש את סמכויות בית הדין הרבני בדרך שתצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויות יסוד. לדבריהם, בירורה של טענת ניאוף שלא לצורך פוגע בזכות לפרטיות, בצנעת הפרט ובזכות לחיי משפחה. כמו כן, הם סבורים כי הדבר פוגע בשוויון בין בני הזוג, משום שתוצאותיו של ניאוף לפי ההלכה חמורות יותר ביחס לנשים. בנוסף, טוענים העותרים כי אף בהנחה שנתונה לבתי הדין הרבניים הסמכות לערוך בירורים לצורך הטלת מגבלת נישואין "לבעל ולבועל" בהליכי גירושין בהסכמה, הרי שהאופן שבו מתנהלים הליכים אלו אינו עולה בקנה אחד עם כללי הצדק הטבעי. למשל, הם סבורים שלא ניתנת זכות טיעון ראויה למי שעלולים להיפגע מהחלטת בית הדין הרבני, ובפרט לצד השלישי שאינו בעל דין בהליך הגירושין. עוד טוענים העותרים, כי על טענת ניאוף להידון בפני שלושה דיינים, ולא בפני דיין יחיד כמקובל בהליכי גירושין בהסכמה. לבסוף, משיגים העותרים אף על רישום מגבלת נישואין "לבעל ולבועל" שנקבעה בהליך גירושין בהסכמה ברשימה ממוחשבת אצל מנהל בתי הדין הרבניים, וכן על גבי הגט עצמו ועל תעודת מעשה בית הדין.

5. המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה ולדידם, בתי הדין הרבניים פועלים בגדרי סמכותם. לדבריהם, נקודת המוצא לדיון היא חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. חוק זה מקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, לרבות בעניין כושרו של אדם להינשא והמגבלות החלות עליו בהקשר זה לפי דין תורה. המשיבים מציינים, כי לפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, מוסמך בית הדין הרבני לקיים דיון גם בהליכי גירושין בהסכמה, שבמהלכו יברר את נסיבות המקרה ו"ידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון" (ראו, תקנות קנד. ו-קנה. לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים). בנוסף, המשיבים דוחים את טענות העותרים הנוגעות לרישום מגבלת הנישואין ברשימת מעוכבי נישואין שמנוהלת על ידי מנהל בתי הדין הרבניים. לדבריהם, ניהולה של הרשימה נעשה אף הוא בסמכות ומוסדר בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 6.4501 מיום 1.8.1976 בנושא "רשימות מעוכבי נישואין" (המשיבים מציינים, כי ההנחיה עודכנה לאחרונה בשנת 2003). לטענת המשיבים, הרישום נועד למנוע מרמה ולהבטיח שהחלטות בתי הדין הרבניים תהיינה אפקטיביות. אשר לרישום מגבלת הנישואין על מסמכי הגירושין עצמם נעיר, כי לדברי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, אין נוהג כללי של רישום איסור "לבעל ולבועל" בגב הגט, ובמקרה של העותרת 1 הייתה זו "יוזמה נקודתית" של ראש הרכב הדיינים.

6. ביום 19.6.2013 קיימנו דיון בעתירה. במסגרת הדיון עלתה האפשרות, כי תנוסחנה הנחיות שיסדירו את הליכי הבירור לצורך הטלת מגבלת נישואין "לבעל ולבועל". בעקבות זאת, הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לבית המשפט ביום 10.10.2013 טיוטת הנחיות, המתמקדת בהיבטים הדיוניים של הטלת מגבלת נישואין בבתי הדין הרבניים. העותרים התנגדו לנוסח המוצע. זאת, בנימוק שטיוטת ההנחיות לא נותנת כל מענה לטענותיהם העקרוניות בדבר היעדר סמכות בית הדין הרבני להטיל מגבלת נישואין "לבעל ולבועל" בהליכי גירושין בהסכמה, ובנוגע לפגיעה בזכויות יסוד שגורמת פרקטיקה זו. לשיטתם של העותרים, אין די בהתאמת הליך הבירור שיקיימו בתי הדין הרבניים לכללי הצדק הטבעי, משום שמלכתחילה הם פועלים בחוסר סמכות. אף לגופו של עניין, טענו העותרים כי תוכן ההנחיות אינו עומד בכללי הצדק הטבעי ובדרישת המידתיות, הואיל והן נוסחו במעורפל תוך הקניית חופש פעולה נרחב לבתי הדין הרבניים ליזום ולנהל בירורים במקרה של חשש ניאוף.

7. ביום 12.6.2014 קיימנו דיון נוסף בעתירה. במהלך הדיון, העלו העותרים את השגותיהם ביחס לנוסח ההנחיות המוצע, ואף הגישו לבית המשפט נוסח משלהם להנחיות כדלקמן: